בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכתובת: אתר בנייה

במשך שנים היא החזיקה מעמד, פירנסה את שני ילדיה, עד שהכריעו אותה המחלות והחובות. כבר שנה שאין לה בית. אפילו לדיור ציבורי היא לא זכאית

12תגובות

היא בת 42, אם לשני ילדים אחד מהם קטין. נקרא לה דליה. היא חיה כבר יותר משנה באתר בנייה נטוש באזור חדרה - מבקשת שלא נציין איפה בדיוק, פוחדת שגם מכאן יפנו אותה, שיקראו לה פולשת.

כמו בכל מקרה חירום של חסרי בית פנינו מיד למשרד השיכון, לחברת עמידר וגם למנכ"ל עמיגור, יובל פרנקל. לא חלפו 48 שעות והתקבלה שיחת טלפון מסניף עמידר בנתניה, שם התגוררה דליה בעבר. נציגת עמידר הלבבית הזמינה אותה לבוא ולראות דירה שהיא זכאית לקבל. אחרי שמונה שנים שהיא ממתינה ברשימת הזכאים לדיור ציבורי, דליה לא ידעה את נפשה מרוב אושר. למחרת בבוקר הגיעה שיחת טלפון נוספת. "זאת היתה טעות", אמרו לדליה. מתברר שהיא כלל לא זכאית יותר לדירה של עמידר מפני שרק אחד מילדיה קטין ושם סופרים ילדים, לא מחלות, לא צרות, לא סבל.

אחרי הבשורה הזאת קרס הגוף של דליה והיא אושפזה לכמה שבועות בבית חולים. עכשיו היא מתאוששת בבית חברה בכרמיאל. פרט למחלות הרבות שדליה סוחבת: מחלת ריאות, אירוע מוחי, פיברומיאלגיה, התפרצה אצלה באחרונה גם מחלת נפש, והדיכאון כובש כל חלקה טובה. כל הניסיונות, הזכויות, הקשרים שהפעלנו - כלום לא עזר לאשה האומללה הזאת. היא אמנם זכאית, על פי החוק, לסיוע מוגדל בשכר דירה בגובה 1,250 שקלים, אולם אינה יכולה לממש אותו ללא חוזה שכירות בתוקף, ומי ישכיר דירה למישהי שאין לה דבר?

את שני ילדיה גידלה לבד - האב לא היה בתמונה. במשך שנים היא עבדה. זה לא היה קל, אבל היא הצליחה לפרנס את משפחתה הקטנה, ולא רק זאת, אלא שהיא עצמה סייעה לנזקקים בהתנדבות, במחלקת הרווחה. היא מכירה היטב את נבכי הביורוקרטיה, אבל לא חלמה שיום אחד תחווה אותם על בשרה.

דליה לא מאוד מבוגרת, אבל הגוף הכניע אותה מוקדם מהצפוי. נפח העבודה שלה ירד, החובות תפחו והגיע היום שבו לא יכלה עוד לשלם את דמי השכירות. לא נותרה לה ברירה אלא לצאת החוצה, לרחוב. לקחה קצת בגדים, כמה תמונות, וזהו, זה מה שנשאר מהחיים.

"את הוויזה חסמו לי, הכל נגמר. לא היה לי כסף וזה היה דבר שבמשך תקופה ארוכה הייתי חוזרת ומתריעה עליו לרווחה, שאני והילדים שלי עומדים להיות ברחוב", היא מספרת. "למשרד השיכון, למי לא אמרתי, למי לא הודעתי וביקשתי עזרה. הפסקתי לקנות תרופות, רק אוכל לילדים. בהתחלה עוד הייתי הולכת לרווחה מקווה שמשהו יקרה, אבל כלום".

בתחילה עברו בין בתי חברים, אחר כך גרו בגן שעשועים, בחדר מדרגות, במקלט. אחרי שגנבו גם את המעט שהיה להם, היא עברה לאתר הבנייה. בנה הבכור נמצא אצל חברתו, הקטן נודד. "כאן באתר הבנייה יש גנרטור. לפעמים יש שומרים לפעמים אין. אני משתמשת בצינור בשביל להתקלח. אשר יגורתי בא לי. זאת התרסקות. אני לא רוצה לעשות מעשה קיצוני אבל אני לא יכולה יותר".

הקרב על הבית שכובש את התודעה ואת הרחובות, הוא קרב היסטורי ומעורר תקווה בעיקר כי באלונקה הזאת שוכבים מי שלא יכולים לקחת בו חלק. כבר יותר מ-12 שנים לא נבנתה ולו דירה חדשה אחת לדיור הציבורי. זאת חייבת להיות אחת הדרישות. "בית זה ביטחון", אומרת דליה. "אין אף אחד שירים את הדגל של אנשים כמונו. אני ואנשים כמוני נוטים להתכנס בתוך עצמנו, בקשיים שלנו. לאן שאני הולכת נטרקת עוד דלת בפני".

מעקב אחרי ניצולי השואה | היא מוכרת כניצולה, אבל בכך אין די כדי לזכות בסיוע

לו מחר בבוקר היתה פורצת מלחמה, היה נמצא הממון הדרוש לניהולה. לכן הטיעון שאין כסף לתמיכה בניצולי שואה אינו מקובל. מה גם שהמדינה הקצתה סכומי כסף לא קטנים לתיקון העוול ההיסטורי, אלא שבפועל לא "איתרה" את כל הניצולים הזכאים לסיוע.

לו היתה נעשית עבודה אמיתית, לא קמצנית הפועלת רק על פי כללים יבשים, לא היינו נתקלים בכל כך הרבה סיפורים כמו זה של ניצולת שואה שבתה מבקשת לשמור על חסיון שמה.

היא ילידת 1928, בעיר יאסי שברומניה, את המלחמה עברה כילדה, במסתור, סבלה רעב ומחסור ואיבדה חלק ממשפחתה בפוגרום שם. כשעלתה לישראל ב-1960, קיבלה מענק חד פעמי באמצעות ועידת התביעות, בגין ענידת טלאי צהוב, וזהו. החוק בישראל קובע שמי שעלה אחרי 1953 אינו זכאי לכסף מהמדינה, והכללים בוועידת התביעות קובעים שמי שהגיע מרומניה וקיבל מענק חד-פעמי, כלל לא זכאי לקצבה.

היום היא חולה בלא מעט מחלות, המוכרות כהחמרת מצב של ניצולי המחנות, אבל היא לא זכאית לסיוע. היא חיה מקצבת זקנה ושאירים. היא זקוקה לעזרה סיעודית בגיל 82 אבל גם אותה תצטרך לממן לבד.

כל חייה חיה בצניעות, חסכה שקל לשקל כדי לא ליפול נטל על בתה היחידה, אבל גם החסכונות האלה לא הספיקו. תביעתה מקרן סעיף 2 של ועדת התביעות נדחתה לפני מספר שנים וגם כעת, משביררה הבת, נאמר לה שאינה זכאית לדבר.

בדו"ח הרפואי שלה כתוב שמדובר בניצולת שואה, אולם אין לזה משמעות כלכלית או אחרת. המדינה מכירה בה אבל לא מספיק כדי לסייע. "הייסורים שעברה לא תומחרו באופן שיאפשר לה ולשכמותיה להימנות עם בני המזל המקבלים תמיכה" אומרת הבת. כך זה נראה אחרי שממשלות ישראל בארבע השנים האחרונות, גמרו אומר לעשות שינוי.

*

חלפו כבר 14 שבועות, ועדיין לא נמצא מי שיצליח לגרום לארגונים המטפלים בניצולי השואה לאחד את רשימות הניצולים על מנת להביא למיצוי מלא של זכויותיהם.



דליה. מקלחת בצינור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו