בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום לפני 5 שנים: הסופרים גרוסמן, יהושע ועוז נגד מלחמת לבנון

תגובות

כחודש אחרי שהחלה מלחמת לבנון השנייה ב-12 ביולי 2006, נסדק הקונצנזוס הפוליטי בשמאל. הקבינט הביטחוני של ממשלת אולמרט דחה את הצעת ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, לפרוש את צבא ארצו לאורך הגבול, ותחת זאת החליט להרחיב את הקרבות. החברים של מה שכונה "השמאל הציוני" סירבו להסכין עם ההחלטה ויצאו ב-10 באוגוסט להפגין מול משרד הביטחון בכותרת: "לעצור את המלחמה - להוביל להישגים מדיניים".

ב"הארץ" כתבה מזל מועלם: "עד כה, הובלה המחאה נגד המלחמה על ידי ארגוני השמאל הרדיקלי והמפלגות הערביות, ואילו מרצ ו'שלום עכשיו' נמנעו רשמית מלהגיע להפגנות האלה וגיבו את התגובה הצבאית". כעת אישים מרכזיים מהשמאל המתון - בהם הסופר דויד גרוסמן, הפרופ' גליה גולן משלום עכשיו וח"כ זהבה גלאון, "הודיעו כי יגיעו להפגנה ויעמדו בחזית ההתנגדות להרחבת המהלך הצבאי".

ערב ההפגנה ביקשו מהמשתתפים ללבוש צבעי כחול-לבן, כדי להדגיש שאינם מתנגדים לפעילות הצבאית כשלעצמה, שהם תומכים בממשלה - אך מתנגדים להרחבת המלחמה. "הסופר דויד גרוסמן, ממארגני ההפגנה, הביע בתחילת המבצע הצבאי בלבנון תמיכה במהלכים ההתקפיים", הזכירה מועלם. "אתמול, לעומת זאת, הוא נשמע מודאג. 'תמכתי בתגובה הישראלית כי בהחלט מוצדק להגיב באופן ברור וחזק בשלב הראשון - מיצוי של הזכות הכי בסיסית. אבל כל מה שקרה אחרי הסתבך מאוד... אנחנו נמצאים היום במצב שהיה לכולנו סיוט. צבא ישראלי גדול חוזר ללבנון. אני חושש מההיגיון האכזרי של הכוח שמחולל יותר כוח ושנאה. חושש ממה שיקרה לישראל אחרי העימות הזה - באופן בלתי נמנע נהיה הרבה יותר מיליטריסטיים וכוחניים. אנחנו לא מתחילים אפילו לשער את עוצמת השינוי העמוק שיתחולל כאן".

כמה ימים קודם לכן כבר פרסם גרוסמן, יחד עם חבריו הסופרים א.ב יהושע ועמוס עוז, מודעה הקוראת להפסקת אש ולמשא ומתן מדיני. ביום ההפגנה, יום חמישי ה-10 באוגוסט 2006, כינסו השלושה מסיבת עיתונאים בבית התנועה הקיבוצית בתל אביב. שירי לב-ארי הביאה ב"הארץ" את מסריהם: "אף אחד לא שמח ללכת לקרב", אמר יהושע, "אנחנו יודעים שפניה של ישראל אינן לכיבושים. היינו בליטני פעמיים ואין לנו שום צורך להיות בו פעם שלישית". עוז הצהיר ש"צדקה ישראל שהגיבה על הפרובוקציה תגובה צבאית". אך "עם הזמן צצו יעדים הזויים כמו למחוץ את החיזבאללה כליל, ולמחוק את ציר הרשע - יעדים שאינם בגבול יכולתנו".

גרוסמן, כתבה לב-ארי, "נשמע פחות מפויס עם ההנהגה הישראלית". "היתה לנו זכות לצאת למלחמה, אבל הדברים הסתבכו, ולא לטובתנו", אמר. "המלחמה הזאת נוגעת בטראומות כל כך מושרשות, שאולי הן גורמות לאנשים לאבד את היכולת לזהות מה האינטרס הנכון לרגע הזה, ומה לטווח הרחוק. אני לא מתעלם מהתחושה שגם אחרי 60 שנה המקום הזה הוא עדיין לא בית, הוא יותר כמו מקלט, אבל עם כל זאת, נדמה לי שיש יותר מדרך אחת לפעול".

יומיים אחר כך, בשעה 2:40 לפנות בוקר, צלצלו בדלת של בית משפחת גרוסמן במבשרת ציון. אורי גרוסמן, בן 21, מפקד טנק בחיל השריון, בן לדויד ומיכל, אח לרותי ויונתן, נהרג בקרב. בלווייתו ספד לו אביו: "כבר מילדות היית ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. היית השמאלן של הגדוד שלך וכיבדו אותך, כי עמדת על דעותיך, בלי לוותר על אף אחת מהמשימות הצבאיות שלך... אורי היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה. זו שכבר כמעט נשכחה. עם היושר המוחלט, עם הרגישות העמוקה לכל סבל, לכל עוול, ועם החמלה. הוא היה אדם ערכי. מאורי למדתי שאנחנו צריכים לעמוד על נפשנו - גם להתגונן, אבל גם להתעקש לשמור על נפשנו מפני פיתויי הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות". ב-14 באוגוסט נגמרה המלחמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו