בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יובל שרלו, למה המחאה כבר אינה פופוליזם זול?"

שיחת היום

תגובות

מראיין: יאיר אטינגר

עם תחילת מחאת הדיור, הרב יובל שרלו כינה אותה "פופוליזם זול", ואמר כי הוא לא חלק ממנה. כעבור כמה ימים, הרב שרלו, תושב אפרת, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, ומרבני ארגון צהר, לא היסס לשנות את דעתו ולהצטרף למחאה. במוצאי שבת האחרונה הוא כבר השתתף כאחד הנואמים בעצרת בירושלים: "אנחנו כורתים בינינו ברית", אמר בהתייחסו לחילוקי הדעות שזורעת מחאת הדיור בין המגזרים והוסיף: "נשבור את המחיצות ונתלכד כולנו".

איך אתה רואה את הקשר בין דרישה לצדק חברתי ובין תשעה באב?

"בתשעה באב, כבר במשך שנים, אני לא משתתף באירועים ובפאנלים. אני מרגיש שזה יום אבל. קשה לי להסתובב ולפגוש אנשים. אבל זה משהו אישי, אני חושב שבכלל, בשנים האחרונות, תשעה באב משנה את פניו בשני מובנים. אחד הוא, שאין כמעט קהילה דתית בארץ שאין בה יום עיון, דיון על שאלות כאלה ואחרות שנוגעות לחברה שלנו. יותר ויותר מוטמע שזה לא רק יום אבל על חורבן בית המקדש אלא גם יום תיקון, שצריך לדבר בו בשפת התיקון, בין אם זה תיקון חברתי או תיקון דתי, וזה מאוד משפיע. אני רואה מודעות על לוחות המודעות בכל היישובים ובערים. הדבר הזה מאפשר גם בסיס משותף לציבור רחב יותר, וזו התופעה השנייה שאני מזהה. אחרי שבועות, שהפך להיות חג שיותר חילונים שותפים לו בדרך שלהם, ויום כיפור שתמיד היה, האירוע הבא שהופך להיות אירוע כלל ישראלי יותר גדול זה תשעה באב. זה כמובן גם מעניק לו אופי אחר. באופן אישי, זה כבר שנים רבות אצלי שיסוד המחשבות, ההרהורים, התביעות שאני תובע מעצמי בתשעה באב, מונות תמיד את הסיבות לחורבן שהוא הריקבון המוסרי חברתי, והתביעה לתקן".

רק קומץ רבנים שותף במחאה, ותמיד אלה אותם שמות, למשל יובל שרלו ובני לאו. האם אתה מרגיש בודד במערכה?

"למעשה, יש יותר ויותר דתיים במחאה. צריך לזכור שיש לציונות הדתית סיבות רבות ומגוונות למה לא להיות חלק מהמחאה הזאת. משאלת השיח של המחאה, צורתה, איך נראות העצרות וכדומה, דרך התחושה שבתחילתה היא היתה קשורה למניפולציה פוליטית ואנרכיזם וניסיון להפיל את הממשלה, ועד לתחושה שבחלקה המחאה מנוצלת למדיניות שמאל. למרות זאת, אני חושב, וכך אני מבין היום, שעל אף הסיבות המוצדקות לא להיות חלק מהמחאה, יש שתי סיבות ענקיות למה כן להיות חלק. הסיבות האלה הופכות אותי ואת חברי לחלק מהפעולה הזאת. הסיבה האחת היא העובדה ששאלת הווייתנו כחברת צדק ומוסר היא הדבר הכי חשוב. אני מתבטא בעדינות, יש אפשרות שהתנועה הזאת תהפוך אותנו לתנועה יותר צודקת, אין משהו שהוא מבחינה דתית חשוב יותר מזה. שנית, יש פה הזדמנות לנפץ את הדיכוטומיה. אנחנו כן יכולים לנפץ את הדיכוטומיה שבין ימין פוליטי לימין כלכלי. לכן אני חושב שנכון להיות חלק מהניסיון להפוך את המחאה הזאת לתנועת תיקון. זו הכותרת שאני נותן לדבריי, מתנועת מחאה לתנועת תיקון".

איך אתה מסביר את ההיעדרות של רוב הציונות הדתית? האם זה חשש מפני מעורבות שמאלנית מאחורי הקלעים, או סתם ניתוק רגשי מהאוכלוסייה הכללית?

"גם וגם. יש פה הרבה סיבות, מהרבה כיוונים. מאוד חשוב לי להדגיש שזו טעות לדבוק בסיבות האלה, אבל אני יכול להבין את מקורן. מבחינת החיבור הרגשי למחאה, הציונות הדתית צריכה להתחבר למחאה. הרי רובה בנוי מהמעמד הבינוני, רובה סובל מאוד ואפילו יותר בגלל שאלת עלות החינוך. בציונות הדתית משום שחלק גדול מהמוסדות הם פנימייתיים, הורים ממש כורעים תחת הנטל של שכר הלימוד וזו הזדמנות עצומה להיאבק על הנושא הזה. התחושה שזו לא השפה שלנו, לצערי, לעתים גוברת".

מה בעצם הביא אותך לשנות את דעתך? בתחילת הדרך טענת שהמחאה היא 'פופוליזם זול'.

"בעיקר המחשבה שיש פה הזדמנות. ההסתייגות שלי בהתחלה היתה מכך שהמעמד הבינוני נזכר לתבוע את התביעות שלו, והוא שתק במשך שנים על העוול שנעשה למעמד הנמוך. אנחנו לא שתקנו, ותנועת 'במעגלי צדק' זו רק דוגמה אחת, שהייתי מעורב בה מאוד, ובעניינים רבים. חשתי שלא מדובר בתנועת מחאה אלא בתנועת תביעות, לגיטימית, אבל זה לא צדק חברתי. צדק חברתי זה כשאתה נאבק על הזכויות של החלש ולא על התביעות של עצמך. זה היה בהתחלה. עכשיו אני יותר שותף כי אני חושב שעכשיו יש סיכוי שהולכים לדבר על צדק חברתי, חלוקה יותר הוגנת של פירות המדינה, על זכויותיהם של החלשים ולא רק של בני המעמד הבינוני. הביא אותי הסיכוי הזה, שבאמת מדובר פה על תביעה של צדק חברתי, וגם על נכונות לשלם את מחירה. לצדק חברתי יש מחיר, מחיר אישי. כל מה שאתה רוצה שייתנו - מישהו צריך לשלם את זה. כיוון שאני מעריך שלפחות חלק מהציבור הרחב מצטרף לתנועה הזאת בכנות והוא רוצה שזו תהיה תנועת תיקון חברתי, אין משהו חשוב מזה. אני לא חושב שטעיתי בהערכה שלי. בהתחלה אי אפשר היה לקרוא למחאה מחאת צדק חברתי. לא חשתי את עצמי רצון להיות שותף ברשימת התביעות הללו. כשאנחנו עוברים לדבר על שינוי החברה, שינוי סדרי העדיפויות, זו השפה הדתית שלי ובגללה אני שם".

איך אתה רואה את השלב הבא בגל הנוכחי?

"אני חושב שכרגע הכדור הוא ביד הממשלה. אנחנו מדינה שממשלה מנהלת את המדיניות שלה, ולא הרחוב. כשם שהתנגדתי לסירוב פקודה בגוש קטיף, מאותן סיבות שאני מאמין במדינה, אני חושב שגם פה כל מי שקשור במחאה יצטרך להתרגל לעובדה שהממשלה מנהלת את המדינה. כרגע הכדור בידה, המשימה עליה ואני מצפה לראות אותה לוקחת את המשימה".



יובל שרלו. "יש פה הזדמנות לנפץ את הדיכוטומיה שבין ימין פוליטי וימין כלכלי, לכן נכון להפוך את תנועת המחאה לתנועת תיקון"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו