טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך זועקים "צדק חברתי" ביידיש

מסכות של רון חולדאי, מאבטחים, משטרה ועץ תות אחד במקום מדרגות; כך נראתה ההשתלטות השניה על בניין נטוש בת"א

תגובות

לאחר הרעש הרב שעשתה ההשתלטות על הבניין ברחוב דב הוז בתל אביב, הפלישה השניה של אנשי האוהלים היתה לקומה ריקה מאחורי בית העירייה הישן ברחוב ביאליק בתל אביב. בקהל המברכים היה ניצן הורוביץ ממרצ וחברי מועצה רבים ממפלגת האופוזיציה עיר לכולנו, שהסתובבו מאושרים. זה אחד הדברים היפים במחאה: בדרך כלל בפוליטיקה כולם עצבניים. והנה - אנשי ציבור מבסוטים. פעילים תלו על ראשם מסכות קרטון של רון חולדאי ונאמו מהמרפסת על ההיסטוריה של הבניין ועל חשיבות ההשתלטות. חולדאי ניסה לחבק את מחאת האוהלים אבל זה לא יעזור לו: הוא הוקע כמי שפינה את בית העם לפני שבוע והציב במקום שישה מאבטחים בשכר מינימום כדי לשמור על בניין ריק מפני צעירים נלהבים שעלולים להפוך אותו למרכז תרבות אמיתי.

ממהרת למקום הצלמת העצמאית דפנה טלמון ומגלה שמסכות חולדאי מבוססות על תמונות שלה מתערוכה שלה. היא צועקת על האנשים "כולם להוריד, זה שלי". היא לא יודעת אם לכעוס על הפרת זכויות היוצרים או לשמוח על המורשת שהותירה. אחרי כמה דקות, נראה שהיא בחרה לשמוח והולכת עם המסכה גם היא. בחוץ, ילד קטן רוצה ללכת, ושואל "למה אבא לא אוהב את חולדאי?". והאבא עונה, "כי הוא הרס לאבא את אולם אוסישקין". בסוף האב נכנע לילדו המשועמם מעניין הפלישה והם ממשיכים. רחל ולנר, חברת המועצה מעיר לכולנו, אומרת "אני בהתקף חרדה עם כל המסכות האלה של חולדאי". ברקע זמר צעיר שר על נישול חברתי. הרבה הורים צעירים יש במחאה הזו, והם ארגנו אפילו בריכה ובה שורצים ילדים ערומים.

בניגוד לדלת הכניסה לבית העם שהיה בדב הוז, הפעם הדלת היתה נעולה במנעול כבד. אל הסקווט שנמצא בקומה השניה, אפשר לטפס באמצעות סולם ואז העפלה קלה על עץ תות. אני מחליט לעלות. מבקשים לנצל אותי שאעלה צלחות אוכל לפולשים האמיצים, אבל אני מפחד שאפיל אותן ומסרב. העליה על העץ לא פשוטה. אני עם סנדלים תנ"כיים שכמעט נופלים, אבל מה לא עושים כדי להיות העיתונאי הראשון בסקווט.

בקומה נמצאים כעשרה חדרים גדולים ומרווחים שהיו יכולים לשמש כמתנ"ס נעים למרכז העיר. בהודעות לפני הפלישה, המארגנים ביקשו להביא מטאטא. וחלק מהחדרים כבר נוקו, אבל חלק במצב לא נעים. בחדר מסוים עומדת מכונת תופים מכוסה אבק. אחד הפולשים בודק אותה ושואל "יש לך אולי שתי בטריות?".

בחדר מסתורי, נמצא בחור שכנראה פלש קודם למקום. מספרים שהוא למד לטפס למקום בלי סולם, פשוט זינק על עץ התות ונמצא למעלה. זה מזכיר לי את הספר "זעם" של הסופר הארגנטינאי סרחיו ביסיו שיצא לא מזמן בעברית, על אדם שחי כצל בעליית גג ומנסה לשרוד משאריות המשפחה העשירה למטה, חי מהזבל של הקפיטליזם. אני מקווה שהאירוע התקשורתי הזה לא יהרוס לו את הבית.

כל ההשתלטות הזו, מעבר לכך שהיא מראה איך יש אנשים בלי מקום לגור ובמקביל יש המון אנרגיה כדי שמקומות מסוימים לא יהיו מנוצלים, מראה את הצד המסתורי של העיר תל אביב. כל בית חושף גם את ההיסטוריה שלו. כשאנשים נזכרו באדם שבשנות הארבעים תרם את הבניין בדב הוז להנאת הציבור, הם למעשה החזירו לעצמם גם את ההיסטוריה של עצמם, היסטוריה יכולה להיות עילה למלחמות או לעושר של בעלי הון שהוריהם השקיעו באיזה נכס טוב, אבל היא גם שייכת לעם, לנו.

מפגינים בבניין ברח' ביאליק בת"א, אתמול. תצלום: דניאל בר און

אני מעט אלרגי לריח הספריי של אמני הגרפיטי שמציירים על הקירות, ונכנס לבדוק את חדר המדרגות. עולה למעלה, יש חדר כניסה לחדר החזרות של היידישפיל עם בקשות לסגור טלפונים. מישהי מוצאת ספר רישומים בערבית. סקווטרים מקצועיים מספרים לי על מגעים לסקווטים גם בשתי ערי פיתוח, שמעוניינים ליישב משפחות באזורים נטושים.

בגלל הגישה הלא פשוטה למקום רוב התומכים נמצאים בחוץ וקוראים קריאות עידוד. אומרים לנו ששני המאבטחים החביבים הודיעו כבר למשטרה שאנחנו שם, והיא בדרך אלינו. והמארגנים מסבירים לנו שמי שלא רוצה להסתבך, צריך לרדת. אני מתחיל ללכת כדי לכתוב, אבל אני רואה את הניידות וחוזר לבדוק את ההתפתחות. רוב הצעירים לא בעניין של התעמתות מיותרת עם השוטרים, שלמעשה גם הם קורבנות השיטה, ופינו את בית העם קצר היומין. לא ברור כמה נותרו בבניין, אולי שניים. ובכל זאת, השוטרים נחושים לפנות אותם ויהי מה. אבל הם לא יכולים להיכנס, כי לקחו את הסולם.

בין הנוכחים נמצא נדב לפיד, במאי הסרט 'השוטר' שקיבל פרס עכשיו בפסטיבל לוקרנו. קטע השיא בסרט הוא מאבק בין מהפכני-רקק לשוטרים. המהפכנים בסרט קוראים לשוטרים 'גם אתם מדוכאים'. והנה, זה קורה כאן מולו. הוא נראה מעט המום.

מיד נוצרים מעמדות בין השוטרים והמאבטחים. המאבטחים נשארים לשמור על הכניסה לחצר מכ-100 הפעילים שנותרו, כששישה שוטרים מתייעצים בחצר מה לעשות. השוטרים עושים עצמם אדישים ורציניים, בעוד המאבטחים נראים מבסוטים מאוד מכל הסיפור ולא מצליחים לעצור את צחוקם כשהקריאות של המפגינים משעשעות. המפגינים מציעים לשוטרים במגפון להפוך את המקום לסאונה לשוטרים.

בגלל שבקומה הראשונה יש תיאטרון יידיש ועל המקום נישא השלט "תיאטרון יידישפיל - יש טעם לטעום" מתרבות הקריאות בנושא היידיש ושחקני התיאטרון. זה מתחיל עם "גדי יגיל דורש צדק חברתי" ומגיע ל"שלום עליכם דורש צדק חברתי". מישהו מתקשר לאמו שמתרגמת לו את 'העם דורש צדק חברתי' ליידיש ואף שהתוצאה לא קליטה, לראשונה במאבק זה כמה עשורים נקראות קריאות מחאה ביידיש בתל אביב. האם זה לא שווה הכול?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות