טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית: זיכרון מהקיץ היפה ביותר של ישראל

לאחר האכזבה המרה בשבוע שעבר, ההפגנה אמש הוכיחה את כוחה האמיתי של המחאה - נגד כל הסיכויים. לפתע, התקווה מתקרבת חזרה

תגובות

ההפגנה בשבת שעברה היתה איומה. לאחר מאות האלפים בהפגנה שלפני כן, לפתע הרגשתי שוב כאחד מקומץ אידיוטים, ממתין לאנשים שיבואו לצעדה ליד הבימה. ובסופו של דבר הלכתי עם חבורת יוצאי אתיופיה עם שלטי "מחאת הנחמדים". האמת היא שעשרת אלפים היתה תמיד כמות יוצאת דופן להפגנה חברתית, אבל כבר התרגלנו למאות אלפים. כולם נראו עצובים מאוד, עשו עצמם שמחים אבל לא הצליחו. ואת העסק הצילה במזל רב ניצולת שואה מנוצלת מפתח תקווה בנאום קורע לב שסיימה ב"תצליחו". נראה היה כאילו המנוולים שוב חמקו. בסוף ההפגנה, דפני ליף ישב ובכתה לצד המדרגות. גם אנחנו, אם היינו יותר גברים, היינו בוכים על התקווה שהנה לפתע התרחקה.

למחאות כאלה, התאוששות קשה והיציאה מהמשבר קשה יותר אפילו מההתנעה. דווקא המשבר ההוא הוכיח את הכוח של המחאה ואת האמת הגדולה מאחוריה, שעשרות ספינים של אינטרסנטים לא ימחו. ב"הפגנת המיליון" אמש, לא היו מיליון, אלא שבעה מיליון. על כל פנים, מעולם לא היה צפוף כל כך בכיכר המדינה. החלונות במרמורק היו מלאים סירים ואבן גבירול עמוס בהמונים, עם שלטים רבים ופירמידה צהובה שהכינו נגד רווחי הטייקונים מהסופרמרקטים.

ההפגנה אתמול בכיכר המדינה בתל אביב. ב"הפגנת המיליון" אמש לא היו מיליון, אלא שבעה מיליון (תצלום: ניר כפרי)

הייתם בהפגנה אתמול? יש לכם מה לומר? תמונות לשתף? הצטרפו לדיון בפייסבוק

לקראת רחוב ז'בוטינסקי הכול כבר היה חסום. ניסיתי לעקוף מסביב, ברחוב פרופסור שור, אבל גם שם היה צפוף. ורק אחרי תלאות הגעתי לכיכר המדינה. ופתאום הכול נשמע יותר טוב. איציק שמולי, לאחר הנאום המשמים והמתנצל לפני שבוע, פתאום התעורר ונאם יפה על הישראלים החדשים. אחד הדברים היפים במחאה הזו הוא המתח בין שמולי וליף. שמולי הממסדי והרציני מול ליף מלאת הרגש והמהפכנית, בעלת המחשבה החופשית. אבל הצלחת ההפגנה אתמול שייכת דווקא לריחוף של ליף, שהאמירה שלה שיגיעו מיליון בהפגנה שעברה, עוררה תגובות בוז בזמן אמת. "הבחורה הזאת פתטית", אמר מישהו. אבל כעבור כמה ימים היתה תחושה שחייבים להביא המון אנשים כדי לספק את התקווה הזו. ומאז, בכל הארץ, עודדו את האנשים להגיע.

והיו אתמול מוטי אשכנזי, מהמחאה אחרי מלחמת יום כיפור, שאנשים התלחשו זה עם זה מיהו כי הם צעירים מדי. ונציגת המתמחות לקראת ההתפטרות הציתה את הלבבות שהוצתו אחר כך שוב, כשנציגת מאהלים מנתניה סיפרה על חייה ואז כשדפני ליף שרפה אותם בלהבות בנאום מצמרר שבו התייחסה להאשמות בזו אחר זו ומחצה אותן כיתושים. "תרמו לנו, אנחנו לא מקבלים כסף מהזרוע הצבאית של החמאס", אמר המנחה.

יום לפני ההפגנה עברתי ברוטשילד כדי לראות את האוהלים ברגעים האחרונים, להיפרד מהרגע הזה. עמד שם דני רוזנברג שמנהל כל יום את ההקרנות התיעודיות של קולנוע "במאבק" (שאני קשור אליו דרך עיתון מערבון, אחד מנותני החסות הרבים) ובסוף, אחרי כל הנאומים, רוזנברג אמר שזהו, מפסיקים עם ההקרנות היומיות ועוברים לפריפריה, והתחיל להגיד תודות. והיתה לי תחושה מוזרה של עצב בגרון, כי על אף שאני מבין את חשיבות המעבר לשלב ב' במאבק, שבו ב' זה לא אוהל, האוהלים הם חלק מהתקופה. ודמיינתי את עצמי מטייל ברוטשילד עוד חמש שנים, ורואה בעיני רוחי כמו בהיפוך סרטו האחרון של וודי אלן, "חצות בפריז", שוב את אוהל הסבבילון ואומר לחבר "אתה זוכר שכאן היה הסבבילון". והוא אומר, "לא, כאן היה אוהל תחריר". ואני נזכר בניסיונות הדמוקרטיה השיתופיים שאיה שושן ייבאה מהמהפכה הספרדית והבעת הדעה בתנועות ידיים במקום בצעקות שהצליחה להביא את כולם לעשות בימים הראשונים. ואני נזכר במאהל יפו, במעגל של כסאות הפלסטיק, כמה היה חשוב למנהיגות הערביות לשתף פעולה עם הנשים החד הוריות של שכונת התקווה, נגד כל הסיכויים. וכל אוהל כזה הוא זכרון לקיץ היפה ביותר של ישראל, אולי מאז אביב הקמתה של המדינה, אבל ב-48' הכול נמהל בדם ואש וכאן יהיה אחרת. אני מבטיח לך, שכאן יהיה אחרת.

ואתמול ראיתי בחורה הולכת ברחוב אבן גבירול עם מחבת שקרקשה בה וחשבה שזה בסוף ישנה את המדינה. וכן, בסוף הבחורה והמחבת הזה ישנו את המדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות