בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית הספר ביאליק רוגוזין: לסרט הזה עדיין אין סוף

פרס מן ההפקר

14תגובות

דווקא הקלון מביא לפעמים כבוד. אל תגידו בלוס אנג'לס, אבל בתל אביב, בינינו, אפשר לומר את האמת: לו גורלם של מוחמד ויוהאנס ואסתר היה תלוי בממשלה וברצונו של שר הפנים - הם כבר לא היו כאן, גם סרט לא היה. ה"קייטנה" שלהם היתה מסתיימת מזמן.

הם עדיין כאן, רק משום שהעמותות וארגוני הסיוע לא שקטו למענם, משום שעיריית תל אביב נהגה בהם במידת הכנסת מהגרים, משום שגם כמה שרים הספיקו להתעורר ולהתקומם. ומעל לכל - משום שבית הספר ביאליק-רוגוזין בעצמו אסף אותם אל חיקו, ולא הסכים שייעקרו מתוכו. לפעמים גם זה לא עזר, ולבוקר נתגלו כיסאות מיותמים.

אתמול בית הספר חגג. מורות ומורים, תלמידות ותלמידים, כמו עשו להם כנפיים של תקווה. אבל היום הוא יום חדש, ומתקן המעצר בנתב"ג משלים את סידוריו לקליטת המשפחות הראשונות; הן יגיעו מחר. זה המתקן שמותאם גם לילדים, במו עינינו ראינו את המיטות התואמות למידות קטנות, את הצעצועים יד ראשונה היישר מהחנות, את הבובות החמודות, שבחברתן יבלו הזאטוטים עד לזמן העלייה למטוס. זאת לא המצאה ישראלית - לעצב סביבה ידידותית למראה, שמסיחה את הדעת מהאכזריות ומהסבל.

הנשיא, שמעון פרס, מיהר להתקשר למנהלת קארן טל - לברך ומיד להתברך. הסיפור הזה, אמר, הוא "סיפור אנושי ענק, הבאתם שמחה בלתי צפויה לישראל". והיא באמת "בלתי צפויה", לאחר שנים ארוכות ומייסרות של פחד תמיד - אמא ואבא בלי מעמד של פליט, בלי אישור עבודה, נרדפים על צוואר בתנאי מחסור וחוסר ודאות: מה יילד יום, ובדרך כלל הוא ילד עוד חדשות לא טובות, שאותן צריך להסתיר מהילדים.

והנה, חדשה טובה, ולא לגמרי ברור איך הפרס נפל עלינו פתאום; כשם שלא ברור אם עולים כיתה בשנה הבאה, או שכבר עכשיו יורדים למחתרת מפני משמרות ההגירה. באוסקר הזה זכינו מן ההפקר. במקום לטלפן לטל בשיחה טרנסאטלנטית, היה על פרס לטלפן לאלי ישי, ולהגיד לו מה הוא חושב עליו ועל תכניותיו ועל המתקן שלו. האקדמיה האמריקנית לקולנוע נוטה לנו חסד בשנים האחרונות, היא מעטרת אותנו ברוב שבחים ופרסים. ואף על פי כן, אין כלל ביטחון שכוונותיה של האקדמיה טובות, ועל כך כבר בכתה שרת התרבות שלנו, שמעדיפה "יצירות ציוניות" על יצירות חתרניות. פעם מכתירים אותנו שם על מלחמותינו בלבנון, פעם על יחסנו לאזרחי ישראל הערבים, והפעם על שילובם של ילדי המהגרים. כאילו מעניקים פרס, אך בקריצה מוציאים דיבה.

"לא עוד זרים? הוא סרט שסופו לא ידוע, ואת הסוף נצטרך לחבר בעצמנו. האם נחזיק בדוד אוסקר, והוא שיוביל אותנו לסוף הטוב או שננפץ אותו בדרך חזרה, שמובילה לסוף הרע. גם עניין הפסל הוא לא עניין פשוט אצלנו: לעשות פסל אסור; האם מותר לקבל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו