שלום ילדים, היום נלמד מה זה קלאס

הורים מגוננים מדי ופייסבוק לכל תלמיד העלימו את משחקי הילדות מהרחוב. עד כדי כך שמשרד החינוך הכניס את הגוגואים לתוכנית הלימודים

ליטל לוין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליטל לוין

בחניה מתחת לבית, בגינה הציבורית הקרובה, במדרכה ממול: הרחוב התמלא בהמולת ילדים שרבו על תור, קראו "כל העומד מלפניי ומאחוריי הוא העומד" ו"אחת שתיים שלוש דג מלוח", חרקו בגיר על המדרכה, כדררו וקיפצו. הגדולים הובילו את המשחק והקטנים נשאו עיניים, למדו והמציאו משחקים עם מבנים היררכיים משלהם. המבוגרים לא התערבו אלא כשהגיעה שעת הארוחה ובשריקה מיוחדת קראו לילדים לעלות.

משחקי הרחוב נעלמים בישראל ובעולם, אף שמחקרים מראים בעקביות מה גדולה החשיבות של משחק להתפתחות פיזית ונפשית תקינה של האדם. בייחוד, משחק חופשי שמבוגרים אינם מתערבים בו, שנותן לילדים לחקור את העולם הפיזי והחברתי שסביבם ולנסות את מקומם בתוכו, לגלות את חוקיו דרך אינטראקציה חופשית עם ילדים אחרים, ולפתח יכולות אינטלקטואליות ורגשיות.

גורמים רבים מעורבים בדילול העקבי של תרבות הילדים. הנחיות רשמיות לבטיחות ילדים מתהדקות עם השנים ומגבילות את חופש הפעולה: משרד הבריאות של מדינת ניו יורק, למשל, ממליץ בתוקף לא לתת לילדים לשחק בלי השגחת מבוגר, ולהימנע ממשחק על גבי משטחים קשים ופוצעים כמו אספלט, בטון, חול ודשא - שהם למעשה החומרים מהם עשוי הרחוב. בפלורידה, ועד בעלי הבתים במועצה המקומית פרסימון הגדיל לעשות והעלה באפריל השנה הצעת חוק מקומית שתאסור על ילדים לשחק בחוץ, ותטיל קנס של 100 דולר על משפחותיהם של ילדים שייתפסו בפעולה כזו. "זה משיקולי בטיחות בלבד", אמרו אנשי הוועד, אך הוכתרו על ידי הארגון האמריקאי "קאבום!" לעידוד המשחק כ"שונאי משחקים".

היום כבר לא משחקים במקלות

בישראל, עמותת "בטרם" לבטיחות ילדים מפרסמת כללי זהירות במשחק שמנחות לשחק בסביבה שנועדה לכך ובפיקוח מתמיד של מבוגר. לפי סקר של "בטרם", 61% מההורים בישראל סבורים ש"להיפצע תוך כדי משחק זה לפעמים חלק מלהיות ילד"; אבל כמו שאומר אברהם זוכמן, מפקח החינוך הגופני במשרד החינוך: "פעם היינו משחקים ‘דודס', עם מקל מחודד בשני קצותיו. כשהיינו ילדים זה היה פוגע למישהו ליד הגבה וירד לו קצת דם וזה הכל. היום זו תביעה משפטית".

זוכמן יזם לפני כשנתיים וחצי ספר בשם "משחקים-של-פעם", המאגד 60 משחקי רחוב נכחדים. "הקושי לא היה במציאת משחקים, אלא במציאת משחקים שאין בצדם בעיות בטיחות, מה שפעם לא היה נורא", הוא נזכר. כשהספר כבר היה מוכן והוא קיבל את כתב היד לאישור סופי, בנו, שהיה אז בן 15, העיר לו על האיור למשחק "מדרכות". "אבא, הוא אמר לי, אתה נותן ציור של כביש שנוסעות בו מכוניות? אז בעקבות ההערה נוסף לאיור תמרור ‘אין כניסה'", צוחק זוכמן. "היו הרבה משחקים שפחדתי להכניס, למשל ‘תוקע ארצות' שהוא משחק עם סכין, או חמור ארוך. יגידו שזה לא חינוכי. אם הייתי כותב על המשחקים האלה היו מפטרים אותי. לכן מאוד נזהרנו, חיפשתי משחקים ששיחקנו פעם ושלא יגרמו נזק חס וחלילה".

אבל גם כשמשחקים כמו ‘דודס' נעלמו מהרחוב מטעמי בטיחות, הסכנה לא התפוגגה אלא עברה למוקד אחר. עידן עמיאל, מנהל המרפאה להדרכת הורים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מעיד שרוב ההורים שבאים למרכז להדרכה חוששים יותר מהסכנות שבתוך הבית, ובראש ובראשונה מהאינטרנט ומשחקי המחשב. "הרבה יותר קל להורים להתמודד עם הסכנות בחוץ מאשר עם אלה שבאות מפנים הבית. הניצול באינטרנט יכול להיות פוגעני לא פחות מאשר ברחוב. כמו שאבא אחד אמר לי: אני מבין שבמחשב יש עולם ומלואו, אבל הילד שלי טובע בפנים".

מצד שני, אומר עמיאל, "נתקלתי במעט מאוד מצבים של תלונה על כך שהילדים לא יוצאים החוצה. הנוסטלגיה למשחקי רחוב קיימת, אבל יש אצל ההורים איזו התרגלות לכך שרוב הקשרים החברתיים והקהילתיים מתקיימים דרך פייסבוק, והם מקבלים את זה בטבעיות".

מפחדים בחוץ, מפחדים בפנים

פרופ' דפנה למיש, חוקרת מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב וחוקרת השפעת מדיה דיגיטלית על תרבות הילד, מתארת את הנסיגה מהרחוב לבית כתוצאה של מגמה כפולה - התגברות האלימות בחוץ מצד אחד והעושר הדיגיטלי מצד שני. "תרבות הילדים היום ממוקדת במידה רבה יותר מאשר בעבר באמצעי תקשורת, שרובם ממוקמים בבית ובמקרים רבים בחדר השינה של הילדים, מה שמכונה כיום ‘תרבות חדר השינה'. הבית נהפך למרכז תקשורת-תרבות. במקביל, הסביבה החיצונית הפכה ליותר מסוכנת לילדים. אם בשל החיים באזורים עירוניים ובעיות של ביטחון אישי, תחבורה וזיהום אוויר, ואם בשל בעיות ספציפיות לאזורים שונים, כמו פחד מחטיפת ילדים ואלימות מינית כלפי ילדים". מהסיבות האלה, סבורה למיש, כדאי להימנע מאידיאליזציה של החוץ על פני הבית, ולזכור שהגדרות החוץ והפנים הן תלויות תרבות. "לא בכל התרבויות ותנאי המגורים יש חצרות שאפשר לשחק בהן", היא אומרת. "צפיפות האוכלוסייה במרכזי המגורים האורבניים חיסלה מרחבים פתוחים במקומות רבים. במקומות רבים אחרים ילדים עדיין מבלים את עיקר זמנם בחוץ ואין להם נגישות לאמצעי תקשורת פרטיים בבית".

אם הסביבה מאפשרת זאת, אומרת למיש, יש צורך בגיוון. "ילדים שחשופים לאמצעי תקשורת במידה ועם פיקוח, וגם עוסקים בפעילות מגוונת מחוץ לבית, יש להם עושר תרבותי וחברתי ומגוון משאבים רחב יותר מאשר לילדים שהם או רק בחוץ או רק בפנים".

אין רחוב לשחק בו

למרות כל אלה, ילדים עדיין רוצים לשחק בגינה. "מחקרים מראים לנו שכאשר מציבים בפני ילדים שאלה - רובם עדיין יעדיפו להיפגש עם חברים ולצאת החוצה", אומרת למיש. יש בזה אולי כדי להסביר את ההיענות הגדולה לתחרות הארצית במשחקי רחוב, שנערכה בשנת הלימודים האחרונה בהשתתפות כ-400 בתי ספר. התחרות נוסדה בעקבות ספר המשחקים שהפיק זוכמן. הספר אינו חובה בתוכנית הלימודים, אבל זוכמן מספר שהוא נקנה בעשרות אלפי עותקים ואומץ במועצות מקומיות ועל ידי מורים ומורות. "זה נתן כלים", הוא אומר. "זה שאני או את מכירים חלק מהמשחקים זה ברור. הילדים הצעירים יותר, 80% מתוכם לא מכירים". מעבר לטעמי הבטיחות והדיגיטציה, את לאקונת המשחקים הוא מסביר גם בכך ש"היום אין רחוב. פעם חצרות בתי ספר היו פתוחות לכל אחד. כיום הרשויות משכירות את החצרות לחוגים תמורת כסף. הרחוב נגמר".

על אף שלטענתו כל היופי במשחקי הילדות הוא חוסר המעורבות של מבוגרים, הוא מבין שאל המבוגרים עברה האחריות. "בעבר טיפסנו על עצים וחבלים ושיחקנו בחצרות, ואחרי זה באנו לשיעור חינוך גופני", אומר זוכמן. "היום בבית הספר צריך ללמד לטפס על עץ".

features@haaretz.co.il

רק ילדי הזרים עוד יורדים למטה לשחק

החיפוש אחר חבורות ילדים רעשניות בשכונות ברחבי הארץ הוא חוויה מדכאת למדי. הילדים נעלמו מהרחוב. גילאי 8 עד 14 שורצים מול המחשב, רואים טלויזיה, הולכים לחוגי אגרוף תאילנדי, ואת מקומם בגינות הציבוריות תופסים אמהות עם עגלות וקשישים עם מטפלות פיליפיניות.

אנחנו מסתובבים ומחפשים ילדים, אך לשווא. למעט שרטוט קלאס ישן בשכונת רמת אביב, שלא נראה כאילו נעשה בו שימוש לאחרונה, אנחנו לא מוצאים רמז לחדוות משחק ילדותית. לבסוף, אנחנו מוצאים את מבוקשנו בשכונת שפירא. כמה ילדים משחקים בגינה, כולם ילדי עובדים זרים. על הספסל יושבות דנה ומוניקה, שתי אמהות ממוצא רומני. מוניקה מסבירה שהיא אינה מרשה לבתה, בת 12, להסתובב לבד, "לא כמו הילדים הסודנים האלה, שמשחקים לבד בלי הורים".

על מתקני המתח, נאב בן 9 וססם אחותו הקטנה, אח ואחות בני מהגרי עבודה מאריתריאה. ההורים עובדים. נאב מספר שהוא אוהב כדורגל וגם ‘תופסת גובה'. מחשב אין לו בבית, רק בכיתה. "ססם", הוא מדברר את אחותו הביישנית, "אוהבת תופסת רגילה".

נסטיה בת ה-8, בת לעובדת אוקראינית, משחקת על המתקנים אבל מעידה ש"לשחק במחשב זה יותר כיף". משחק המחשב האהוב עליה הוא הלבשת בובות, וחוץ מזה יש לה גם פייסבוק. למרות זאת, היא מספרת שהיא וחברתה מחכות לבנים ש"עוד מעט יבואו. אנחנו משחקות איתם תופסת, ואם תופסים אותנו אז נהיה בכלא". על הנדנדות, שלוש ילדות ממוצא פיליפיני. מרילו, עם חולצה צהובה של ‘ביאליק רוגוזין', מסבירה ש"אמא בעבודה". אני שואל אם יש להן מחשב. היא עונה "כן, מחשב גדול. אני אוהבת לשחק בו קלפים".

כנער באר שבעי, לא שיחקתי הרבה ברחוב. הייתי מילדי המחשב הראשונים בשכונה. אבל עדיין ברירת המחדל היתה "אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח", סקייטים וישיבה בחוץ עם החברים. היום, כמו בתל אביב, גם שכונת ילדותי ריקה מילדים ברחובות.

חגית, אם לילד בן חמש וחצי משכונת היובל ברחובות, מספרת שהיא לא מורידה את העיניים מהילד אפילו לשנייה, למרות שהיא בגילו היתה הולכת לבד לגן. "משחקי רחוב כמו שאנחנו שיחקנו, לא רואים כבר. אין ילדים משחקים מתחת לבית כמו פעם. זו תופעה שכבר לא קיימת. זה כי יש סכנות בחוץ, והרבה אפשרויות לפעילות בבית עם המחשב".

מיכל קרייטלר, אם לילדים בני 6 ו-9 מתל אביב, מספרת שגם היא לא נותנת לילדים ללכת לבד אפילו מרחק רחוב אחד. "זה לא מה שהיה כשאנחנו היינו קטנים", היא מסבירה, "יש היום אתר עם רשימה של פדופילים וראיתי שבשכונה שלנו יש פדופיל מורשע". היא לא תיתן לבנה לרדת למטה לחבר. "היום אין ‘למטה'", היא חורצת, "רק מגרשי מכוניות".

רונן, יועץ אבטחת מידע שמגדיר את עצמו "אבא מעורב", מרגיש דווקא אשמה: "אנחנו דור של הורים קרייריסטים. אנחנו על האימייל והטלפון כל הזמן ונוח לנו שהילדים בוהים בטלוויזיה. לדעתי החרדות מפדופילים כאן מוגזמות, בדיוק כמו שמטפחים בישראל חרדות הריון. היום כשרואים ילדים בחבורה, במקום לחשוב שזה נורמלי, מרימים גבה ומנסים לברר מה עושים בקשר לזה". רק ילדי מיעוטים - ערבים, אתיופים ועובדים זרים, כך נראה, חווים בימינו ילדות כמו זו שנתפסה פעם כנורמלית. פעם חשבו על ילדים שהוריהם מרחיקים אותם מהרחוב שהם חנונים מוזרים. היום, זו הנורמה.

רועי צ'יקי ארד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ