בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מציצים, הגרסה החרדית

תעשיית הפפראצי החרדית מחרידה אדמו"רים, ממכרת בני נוער ואברכים, מגלגלת מאות אלפי דולרים ומשנה את פניה של מפת החסידויות. מחר בערב, עם תחילת אמירת הסליחות, תחל העונה החמה של הצלמים

17תגובות

לרוב שומרי המצוות, חודש אלול הוא הזדמנות לחשבון נפש ותפילות לקראת הימים הנוראים. אבל יש כאלה שהימים הללו מספקים להם הזדמנויות נוספות, למשל לתעד אחרים עושים את זה. מחר בערב, כשהאשכנזים יצטרפו לספרדים ויתחילו באמירת "סליחות", תישמע שריקת הפתיחה לעונת הפפראצי החרדית. חודש שלם, עד סוף סוכות, תימשך העונה שתספק לצלמים העוסקים בתחום אין-ספור הזדמנויות לתעד את האדמו"רים והרבנים בפעולה - אומרים "סליחות", מנהלים טישים, אומרים תשליך כמנהג חסידויות שונות בעשרת ימי תשובה (במקום זה של ראש השנה), בוחנים אתרוג, יוצאים לכותל או לביקורים בחצרות רבנים אחרות. שום אירוע אינו זניח, הכל ראוי לדפוס. גורם בכיר בתעשיית הפפראצי אמר כי "אם רק היינו יכולים, היינו מצלמים גם בחג עצמו".

בחצרות הקודש, מקבל כל אירוע הילה משל היה אירוע השנה. לפני כחודשיים, למשל, נערכה חתונה בין שתי משפחות אדמו"רים במרכז הפיס של בני ברק. בשעה היעודה המתינה במקום סוללת צלמים מטעם כל כלי התקשורת החרדיים. גם שוקי לרר, הצלם שהפך למוסד, איש אמונו של כל רב או אדמו"ר שכיהן ב-20 השנים האחרונות (ר' מסגרת), בא לתעד את חתונתם של אחיין הרבי מתולדות אהרן, חסידות ירושלמית נודעת, עם בת הרבי מראחוב, חסידות בני ברקית קטנה. הצלמים ידעו היטב, כי בסוף אותו שבוע אלפים ברחבי העולם יחפשו את התמונות מהחתונה, ויעזרו לתחזק את תעשיית המגזינים הפורחת והתוססת, המעצבת את המנהיגות החרדית לא פחות מאשר מתעדת אותה.

בחתונת תולדות אהרן-ראחוב, כוכבי הערב לא היו החתן והכלה הצעירים כי אם האדמו"רים המבוגרים. הצלמים לא הרפו, כיוונו והקליקו בצרורות, לכאורה בלי הבחנה. רק כשעושים זום-אין על הסיטואציה מתבררים החוקים: בתולדות אהרן מצלמות תמיד היו מחוץ לתחום. האיסור אמנם נפרץ מדי פעם, ובמיוחד כשמדובר בחתונה הנערכת בבני ברק, הרחק מהמגרש הביתי במאה שערים, אבל לא הכל מותר. לרר מסביר כי בחתונה הזאת צלמים יכולים לעבוד, אבל רק מרחוק, לא להתקרב לשולחן הכבוד, לא להפעיל פלאשים, וחלילה מלצלם וידיאו. כמו תמיד, אסור לצלם ובוודאי לא לפרסם רבנים בשעת אכילה או שתייה, ולעולם לא במחוות גוף ופנים מוגזמות. איש לא בוחן את התמונה לפי ערכה העיתונאי או האמנותי, העיקר שתהיה ייצוגית, ושתהיה תמונה.

הפלייבוי החרדי נכנס למיינסטרים

זום-אין נוסף, ונחשפים קווים נוספים לדמות תעשיית המגזינים. הם מופיעים מדי שבוע על דפי כרומו ומופצים בעשרות אלפי עותקים. בברנז'ה המגזרית מכנים אותם "טבלואידים", "צהובונים", ואפילו "פלייבוי חרדי", אבל גבר שייתפס עם עותק לעולם לא יוכל לטעון שהוא מחפש כתבות. במגזינים יש רק תמונות, ולא של נשים חלילה. לעיתונים מבנה דומה - עם מקבצי תמונות מאירועי השבוע: כאן עמוד מוקדש לחתונה, שם חצי עמוד להלוויה, אדמו"ר זה משתטח על קברי אבותיו ברומניה, ואדמו"ר אחר, לצד ידוענים חרדים, כמו הזמר ליפא שמעלצר, משתתף בקביעת המזוזה למסעדת סושי חדשה בכשרות מהודרת בניו יורק. גרפיקאים חרוצים דואגים למסגר כל תמונה במסגרת מוזהבת מלכותית, עמוסה פיתוחי בארוק כבדים. אירופה.

ארבעת המגזינים המובילים - "העולם החרדי" ו"כל העולם כולו" בישראל, ובארה"ב "די וואך" ו"די וועלט" - אינם חדשים, ובשנים האחרונות נוספו להם גם אתרי האינטרנט החרדיים שמפרסמים גלריות של תמונות מאירועים חשובים בעולם החרדי, וגם שבועון תמונות בשם "חדשות 24", שמופץ הן בדואר האלקטרוני והן בעותקים מודפסים. כוחם האמיתי של המגזינים התברר רק בחודשים האחרונים כשהתחרות ביניהם גברה, והם הצליחו לעשות צעד נוסף לתוך המיינסטרים של המדיה החרדית. השבועון העצמאי "בקהילה" חתם חוזה עם בעלי "העולם החרדי", ולאחרונה החל לצרף את המגזין חינם לחבילה השבועית. בנימין ליפקין, עורך "בקהילה", מסביר כי "יש יותר ויותר קוראים שנהנים מתמונות, מכל שכבות הגיל, ובעיקר ילדים וקהל חרדי בחו"ל שלא קורא עברית, וקונה את העיתון שלנו במיוחד בשביל התמונות. אנשים אוהבים לראות את האדמו"ר שלהם בתמונות, זה מחמם להם את הלב. ‘בקהילה' תמיד ראה את עצמו כ'הארץ' של המגזר החרדי, ובכלל, במגזר החרדי אין תחליף למלה הכתובה. אבל ראינו שיש דרישה גוברת לתמונות, אנשים אוהבים לשטוף את העיניים, ובשנים האחרונות הפכנו מגוונים יותר. הוספת ‘העולם החרדי' היתה צעד מחולל-מכירות, ששיפר את התפוצה שלנו. זה לאו דווקא מעיד על רדידות, להרבה אנשים אין זמן לקרוא את כל העיתון, וזה פתרון בשבילם".

מה אוכל הרבי

שגשוג המגזינים קשור באופן ישיר לנטייה הגוברת במגזר לשחרר כל רסן במה שקשור להצצה לחיי הרבנים. זה לא רק ברחוב, שבו כל אדמו"ר נדרש להתמודד עם להקת צלמי פפראצי שילוו אותו באשר ילך. גם לא רק בהודעות טקסט המופצות לאלפי מנויים, שהשראתן היא מדורי הרכילות בעיתונות החילונית (כמו למשל הודעה שהופצה יום אחד על רבי מנדל הגר, בן הרבי מוויז'ניץ המסוכסך עם אחיו על רקע ירושת אביהם החי, כי הוא "נצפה הלילה מתפלל לבדו ללא משמשים וגבאים בכותל המערבי"), תופעות שהביאו לכך שרבנים רבים מעדיפים לצאת לתפילות בשעות הקטנות של הלילה, או כשהם מוקפים בעדת חסידים שמתפקידם, בין השאר, להרחיק את הצלמים.

גם העיתונות הממוסדת רוצה להציץ לתוך חדריהם הפרטיים של הרבנים, להתפעל מצניעותם, מדלותם. בעיתון "משפחה" התפרסמה בפסח האחרון כתבת פרופיל על הרב נסים קרליץ, מ"גדולי הדור" הליטאים, כתבה שעוררה סקנדל סביב העיתון משום שהסתמכה על ראיון עקיף עם הרב עצמו. איש לא מחה אז על הטקסט המציצני, בעיקר בפרק על סדר יומו של הרב קרליץ, שבו נכתב כי מדי יום הוא נזקק ל"מנוחה מוחלטת, במשך 45 דקות עד שעה לאורך היום, שתי הליכות בבוקר ובערב, חמש ארוחות שאת ההרכב שלהן, כמו גם את שעת האכילה, קבע רופא שמטפל בו לאורך שנים, מאז התקף הלב שעבר בשנת תשנ"ז". בהמשך מסופר, כי התפריט "הוא חד גוני וקבוע זה עשרות שנים. השינוי היחיד שיש בו הוא הלחם. בעבר אפתה אותו מדי יום הרבנית בעצמה, כפי מנהגה בכל המזון שהגר"נ (הגאון הרב ניסים; י"א) קרליץ אוכל, אלא שאת הלחם שאותו דורשים הרופאים שיאכל אין ביכולתה להכין, ועל כן נעשתה בדיקה מיוחדת ובעקבות התוצאה קבע הגר"נ קרליץ איזה לחם יירכש לבית".

במגזינים יש מעט מודעות בתשלום, אבל אין בהן צורך ממשי: עיקר הכנסותיהם מגיעות מהקוראים, כלומר החסידים, או מהאובייקטים המצולמים, כלומר האדמו"רים וחצרותיהם וגם עסקנים. אירועים בחסידויות הגדולות, כמו גור ובעלז וויז'ניץ, זוכים לסיקור על חשבון המגזין, אלא אם כן החצר רוצה לוודא כי הסיקור יהיה נרחב ובולט במיוחד.

לאירועים כאלה תמיד יש רייטינג גבוה, והמו"לים מוכנים לספוג את העלות, בין השאר במחשבה שאלפי חסידים ירוצו לדוכנים לקנות את הגיליונות. לעומת זאת, אירועים בחסידויות קטנות עולים כסף, אלפי דולרים. בתעשייה אומרים כי אין מחירון קבוע, הכל תלוי בגודל החסידות, בסוג הקשרים שלה עם המגזין, ומשתנה לפי שטח הסיקור ומספר העמוד שבו יופיעו התמונות.

אחד המשפיעים הגדולים על אותו תעריף מסתורי הוא השאלה אם יש ברקע סכסוך פנימי, שמזניק את התעריפים כלפי מעלה. כאמור, יש כאלה שלא משלמים עבור הכנסת תצלומיהם, ויש כאלה שמתנגדים לכך בכל תוקף. אחד הגורמים בתעשייה אמר כי סיקור בסיסי חד פעמי של חתונה, בעמוד פנימי, יכול לעלות 500 דולר, וכי הסכום יוכפל בעבור אזכור בעמוד השער. השמיים הם הגבול כאשר מדובר בסכסוכים פנימיים, אז כבר מדובר על תשלומים שנתיים למגזין שיכול להגיע ל-20 אלף דולר ויותר.

יש אדמו"רים חשובים שמסרבים בכל תוקף כי תמונותיהם יופיעו במגזינים, כמו למשל ויז'ניץ-מונסי, גור קרלין וסלונים. אלא שגם תמונותיהם של הרבנים הללו מתפרסמות, כתמונות פפראצי. ברשת מסתובבת תמונה של האדמו"ר מגור, שצולמה בכותל המערבי לחלוטין בניגוד לרצונו, ובה הוא פושט את שתי ידיו לפנים בניסיון להדוף את צלמי הפפראצי. לפי אתר "בחדרי חרדים", האדמו"ר מסלונים, שראה כי האיסור לצלמו חסר ערך, משום שחסידיו מעבירים את התצלומים לעיתונות החרדית, הודיע כי מעתה ייאסר גם על חסידיו לצלם אותו. העיתון ציטט מפי האדמו"ר את המשפט: "בכל פעם שאני שומע שהתמונות שלי מתפרסמות, אני מרגיש כאילו דקרו אותי בסכין".

לעומתם יש לא מעט אדמו"רים וחצרות שזקוקים למגזינים, גם כאמצעי תקשורת עם צאן מרעיתם, כדי להפגין את כוחם ואת התפתחות הקהילה, וגם כדרך יעילה להגדיל את זרם התרומות בעולם תחרותי. מקבץ תמונות מברית מילה או חתונה שנערכה בבני ברק יכול להזניק כל מסע שנור מישראל אל הקהילה החרדית בארה"ב, שם המגזינים הפכו להיט. המגזינים (כמו גם "קווי הנייעס", ערוצי חדשות טלפוניים) הגדירו מחדש את מעמד הרבנים והאדמו"רים כאייקונים, כמעט אמרנו סלבס, ובתוך כך העניקו זכות קיום למספר עצום של חצרות זעירות, חלקן קמו יש מאין, בחלקן כמעט אין חסידים, אבל הן נמצאות על המפה.

ברור כי אין מדובר בעיתונות, אבל האם זה בהכרח שלילי? ליפקין טוען, כי "זו הפעם הראשונה שבה החסידויות הקטנות זוכות פתאום לקבל ביטוי בעיתונים החרדיים. אני לא יודע אם המו"לים גובים תשלום, אבל בשורה התחתונה יש פה משהו יפה, הזדמנות לתת ביטוי ומקום גם לחסידויות קטנות". לדברי יעקב (ינקי) ביכלר, בעלי "העולם החרדי", "יש עיתונים שמתפרנסים מאוסם וקוקה קולה, אנחנו מתפרנסים מקהילות, מחצרות אדמו"רים, מישיבות שרוצות להראות לציבור שלהן את ההתפתחות הקהילתית".

ההכנסה מספר אחת: סכסוכים

לא מזמן התגלגל ברשת קובץ אקסל ובו רשימה של 552 חסידויות ואדמו"רים הפועלים כיום בעולם. 552 הוא מספר פנטסטי - שום מומחה לא היה מעלה על הדעת כי מספר החסידויות מגיע למחצית מכך. זוהי אחת מהשפעות התופעה - שמעודדת אנשים שדם אדמו"רים זורם בעורקיהם להכריז על עצמם כאדמו"רים. הפילוגים בתוך החסידויות גם מוצאים במה במגזינים החדשים, וגם מכניסים להם סכומי כסף גדולים. כל מגזין מקדם אינטרסים תעמולתיים של צד כלשהו המעורב בסכסוך ירושה בתוך חסידויות או בתוך קהילה חרדית. הפילוג שהיה בשנים האחרונות בסאטמר, החסידות הגדולה בעולם, בין האחים רבי זלמן טייטלבוים ורבי אהרן טייטלבוים, התבטא גם במגזינים שחתמו עמם בלעדיות, תמורת סכומים המוערכים בעשרות אלפי דולרים בשנה. על פי החוזים, "כל העולם כולו" שומר אמונים לזרם של רבי זלמן (שבכלל הוציא לאחרונה מכתב לעורכי העיתונים ובו הוא מבקש שלא לפרסם את תמונותיו), ו"העולם החרדי" מתייחס לחסידות של רבי אהרן כ"סאטמר" האחד והיחיד, הכל תמורת תשלומים נדיבים. בסכסוך בישיבת פונביז' בבני ברק, "כל העולם כולו" מפרסם את פלג הרב מרקוביץ', בעוד ש"העולם החרדי" נותר נאמן לרב כהנמן, תמורת תשלום כמובן, ועוד לא דיברנו על הסכסוכים בחסידות זוועהיל, ובאבוב, וויז'ניץ.

כאן בדיוק טמון הפרדוקס של המגזינים, שלכאורה באים להאדיר את דמויותיהם של הרבנים והאדמו"רים, אבל כל מי שמצוי במה שמתרחש מאחורי הקלעים יגיע למסקנה הפוכה. רבים מהחסידים קונים את המגזינים מהערצה לרבניהם, מציות מילולי לציווי "והיו עיניך רואות את מוריך", מבלי לדעת עד כמה השיטה, מאחורי הקלעים, גררה את העולם החסידי למשחקי כבוד ובצע חסרי עכבות. גורם ותיק בתעשיית המגזינים, בעצמו חסיד, אמר כי "מי שיודע מה נעשה מאחורי הקלעים של המגזינים מתקשה מאוד להסתכל באותה הערצה על חלק מהרבנים. לצערנו היום יש מעט מאוד אדמו"רים משכמם ומעלה, צדיקים אמיתיים שלא אכפת להם, או לפחות לילדיהם, מענייני כבוד".

features@haaretz.co.il

אני, אברך מכור

 

"לילד חרדי אין ריגוש ויזואלי יותר גדול מזה"

משה הוא אברך חסידי ירושלמי בשנות העשרים לחייו, שלדבריו פיתח חיבה יתרה לתמונות של רבנים בגיל ההתבגרות, ונהג לאסוף כמה שקלים מדי שבוע כדי לקנות שבועוני תמונות של רבנים. "בקהילה שלנו תמונות של רבנים נחשבו תמיד דבר חיצוני, לא רצוי. אבא שלי היה מאוד מודאג ממני, כי הייתי חולה על תמונות. בסוף הוא הבין שאם הוא לא ישחרר קצת - הילדים שלו ילכו למשהו אחר. הוא הבין שעדיף שהם יתעסקו עם תמונות של רבנים". מה הוא מחפש בעיתוני התמונות? מה כל כך מרגש בזה? לדבריו, "קשה אולי להבין את זה מבחוץ, אבל תחשוב על ילד חרדי שאין לו הרבה ריגושים ויזואליים. הוא לא יודע מה זה טלוויזיה, לא יודע כלום. בקושי עיתון הוא ראה, אז תמונות צבעוניות ואקשן, שזה דבר שקיים תמיד בחצרות חסידיות, זה דבר מרגש בשבילו. תמונות של אדמו"רים נותנות לילד כזה ריגוש, במיוחד אם זה האדמו"ר שלו. ואם יש סיכוי שהילד הזה עצמו יופיע במקרה באחת התמונות מאיזו חתונה, הוא יכול להשתגע מרוב אושר".

פפראצי עם אידיאולוגיה רומנטית

דרכו של שוקי לרר מצלם פפראצי מנודה אל מתחמי ה-VIP

עד לא לפני הרבה שנים, נחשבו שוקי לרר ועמיתיו הצלמים, לחתולי רחוב טורדניים שנבעטים משמחות והלוויות על בסיס יום-יומי. למוד השפלות, נהג לרר, יהודי קטן קומה בעל תנועות זריזות, לסחוב את המצלמות שלו מטיש לחתונה ליארצייט, עוטה על עצמו תחפושות של חסידויות שאותן רצה לצלם כדי להיבלע בקהל, ועדיין מגורש מדי פעם בבושת פנים. היום, כשעיתוני התמונות משגשגים וגם האינטרנט מציב רף חדש של מהירות וזמינות, לרר והקולגות שלו נכנסים בדלת הראשית, אורחים לגיטימיים ששמחה חסידית לא שלמה בלעדיהם. בחתונות, למשל, הצלמים מוזמנים לסעוד סביב לשולחן, ואז, על בטן מלאה, יוכלו להיכנס למתחמי VIP כדי להשיג פריימים טובים יותר.

לצלמי המגזינים אין יומרות אמנותיות, בתחום הזה צלם נמדד על פי מערכת הקשרים והאמון שהוא זוכה להם מצד המצולמים וחצרותיהם. לכן שיטת העבודה מתחילה בציות מלא לקודים קהילתיים הפנימיים: היכן שמותר לצלם - לא תמיד מותר להשתמש בפלאש, היכן שמותר פלאש - חצובה וסולם עשויים להיות חצייה של קו אדום. וידיאו, לרוב, הוא אסור בתכלית.

מה שמרגש את לרר יותר מכל, הם המקרים שבהם רבנים ואדמו"רים מתעניינים מדוע לא בא לאירוע בחצרם, וגם כשהוא מוזמן לבתיהם הפרטיים כדי לעשות פורטרטים לצורך הוצאת דרכון או לצרכים משפחתיים. כשהוא עובד, הוא לא עסוק בהיבט האמנותי כמו בניסיון להוציא תמונה מכובדת. לאחרונה, סיפר, מצא עצמו במקרה על טיסה עם אדמו"ר שידוע כסרבן תמונות. לדבריו, בלי חשש הוא ניגש אל האדמו"ר: "אמרתי לו שזה חשוב שחסידיו יראו שהוא מנצל כל שנייה פנויה כדי ללמוד גמרא, גם בטיסה. הוא חשב רגע ואמר לי: אני מסכים".

בעיני לרר, מציצנות היא לא מלה גסה, ושיאי הקריירה שלו היו כשעשה עבור עיתונים חרדיים סדרות מצולמות של "יום בחיי" עם חשובי המנהיגים החרדים. בין המצולמים היו הרב חיים קנייבסקי, הרב אהרן לייב שטיינמן, והרב עובדיה יוסף. לדבריו, "אין דבר שאנשים רוצים לראות כמו את הרבנים בבתיהם, עסוקים בתורה. אנשים רצו לראות איך הרב עובדיה נראה כשהוא לומד, בלי הגלימה, בלי המשקפיים הכהים. זה היה להיט. קראתי לזה ‘מרן במשקפיים בהירים'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו