בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאילו לא היתה מחאה מעולם

תם השרב הגדול, הימים כבר קצרים והלילות ארוכים, והסמל האחרון של המהפכה הוחרב. על הרצפה נותרים כעשרים איש במעגל, דגל ישראל מוכתם במרכזם. להתראות בקיץ הבא, או לא

54תגובות

הקיץ של 2011 הסתיים אתמול בישראל באופן רשמי. קצת אחרי השעה אחת בצהריים פשטו הכוחות - כוחות רבים מאוד, יש לומר - ועלו על סמלה הראשון והאחרון של מחאת הקיץ הזה, אוהלי רוטשילד, והחריבוה. שעה קלה אחר כך ושדרת העם חזרה להיות שדרה תל-אביבית טיפוסית, שלווה, נקייה ומצוחצחת, מקום לטייל בו ברוח הסתיו הזאת עם הילד או הכלב - אפשר גם בלעדיהם. רוטשילד חזרה להיות מה שהיתה, שדרת מסעדות ופיק-אפ וסמלה נותץ סופית.

כמו כל מעשה ניתוץ סמלים, פסלי סדאם חוסיין בבגדאד, ולדימיר איליץ' לנין במוסקווה או אוהלי המחאה הזאת שלנו כאן - זה היה מהלך דרמטי מאוד, שלא נעדרו בו רגעים נוגעים ללב וכנגדם גם כמה רגעים קומיים. זעקות אחרוני ההומלסים של השדרה שיוו למעמד את רגעי העצב שלו; המלחמה על המלונה של האיש מרחוב מזא"ה 71, שיוו לה את רגעי הפארסה.

המלונה כבר נאספה אל משאית הזבל, והאיש מרחוב מזא"ה התעקש לקחתה במו ידיו לביתו. זאת היתה מלונת עץ מסוגננת עם גג דמוי רעפים ומסע האשכבה שלה ארך דקות ארוכות, תוך זעקות שבר של בעל המלונה. עוד רגע והמאבק הפך לאלים, בדיוק כמו מלחמת הכריות שבאה אחריו: צעירה שהתגנבה למכולת האשפה וכמעט טבעה בתוכה, החלה להשליך ממנה את אחרונות הכריות שנאספו מהשדרה, עובדי העירייה משליכים אותן בחזרה. כרית מול כרית, מזרן מול מזרן, אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק עד דמעות.

תצלום: מוטי מילרוד

מה יפו האוהלים הללו בימי שיא הקיץ, וכמה עלובים הם היו בסופו. כמה עלובה היתה אתמול גם היעדרותם של מחוללי מהפכת הקיץ, דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי, רגב קונטס וחבריהם, ברגע הפרידה הכואב מהמאהל שהיה לרגע גם ביתם וסמלם. הם היו צריכים להיות שם אתמול, חייבים, עם אחרוני ההומלסים והמוחים - והם ברחו. איך אפשר לדבר גבוהה על סולידריות חברתית ולא להופיע ברגעם הקשה של אחרוני הנותרים? איך אפשר לדבר על צדק חברתי ולא להפגין הזדהות ברגע הפינוי, גם אם היה הפינוי מחויב המציאות?

מחאת האוהלים היתה חלום ליל קיץ? הצטרפו לדיון בפייסבוק

בזמן שמהמחאה החברתית נותר רק מרד צרכנים קמעונאי נגד תנובה, ומאלפי דרי האוהלים נותרו רק כמה עשרות בודדות של הומלסים, אי אפשר היה שלא להעלות אתמול כמה הרהורים נוגים על אשליית הקיץ הזה. ההיה באמת או שמא היה זה חלום, חלום ליל קיץ? המאהל הזה סיים מזמן את תפקידו ועל העירייה היה לפנותו. אבל לאן ילכו יושביו? אי אפשר היה גם להישאר שווה נפש נוכח המבצע המתוקתק של הרשויות, שהתנהל, כרגיל אצלנו, כמבצע צבאי לכל דבר. שוטרי חרש, פקחים, סיירים, יס"מניקים, מג"בניקים, צלמי הזיהוי הפלילי ועובדי הקבלן, צבא גדול ורב, רב מדי.

כן, הם היו אתמול בודדים, חסרי ישע ומופקרים לגורלם. לאן ילכו משם? חלשי החלשים, מקופחי המקופחים, שלא היה להם לאן ללכת, סולקו מהשדרה. שום דבר לא הזכיר עוד את ימיה הגדולים של המחאה, עם הישיבות הליליות, ההפעלות, ההרצאות, המדרשות והסיסמאות. דבר לא נותר. לאלו שנותרו לא היה סיכוי מול צבא המפנים, ולזכותם ייאמר שהחליטו שלא לנקוט אלימות, כמותם גם השוטרים, גם כשאל המכולה הושלך השלט הגדול של הצדק החברתי, שהתנוסס במרכז השדרה.

הזעקות היו מרות. "שיקרה לכם מה שקרה לאריק שרון, חכו, חכו", זעקה אשה אחת בגרון ניחר. "ברברים אתם", "חיות אדם", וגם "אתם לא יהודים - אתם נאצים", הכל הלך. גם היהדות גויסה מיד: צום גדליה שחל יום קודם - זכר לחורבן, צום יום הכיפורים שחל בסוף השבוע - שלא יזכה את המפנים לכפרה. גם העובדה שהפקחים עטו על ידיהם כסיות לאטקס לבנות, כמו להגן על עצמם מפני מחלות המפונים, עוררה כאן זעם ועלבון רבים. צדק חברתי גם לא היה אתמול אפילו בעצם מלאכת הפינוי: מעמדות של מפנים. השוטרים והפקחים בסך ובעקבותיהם השתרכו מטאטאי הרחובות האפריקאים.

תם השרב הגדול, הימים כבר קצרים והלילות ארוכים, שעון החורף כבר כאן ורוח הסתיו ציננה אתמול במקצת את הרוחות. חזרתי לשדרה שעה קלה אחרי פינויה: כמו לא היו הדברים מעולם. על הרצפה ישבו כעשרים מהנותרים במעגל, דגל ישראל מוכתם במרכזם, וכמותם היו מוכתמים גם בגדיהם המיוזעים. ניחרים, הם שרו: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד", והשיר הדביק והמתקתק הזה מעולם לא נשמע כאן כל כך מריר, כל כך זועם. להתראות בקיץ הבא, או לא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו