בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה כאשר משפחה במצוקה פונה לעמותה?

חיים בשוליים

12תגובות

לא מעט נכתב במדור זה על תרבות השנור, על הריטואל הישראלי המביך שבו אנחנו נדרשים לתרום, או לשלשל פריט מזון לארגז, ועל התורים המביישים לקבלת אותו ארגז, שוודאי אינו פותר את בעיית העוני, אלא להיפך - כשיטה רק מקבע אותה: מספר עמותות הסיוע לנזקקים גדל בהתמדה, והעוני רק מעמיק.

אבל לא זה עיקר האבסורד בסיפור שתמצאו כאן היום. כי אפשר אולי לחיות עם פסטיבל הצדקה, אבל אי אפשר בשום אופן להשלים עם השקר שהוא מסתיר מאחוריו, אותו שקר שאתו נאלצה לחזור הביתה מיכל (שם בדוי) בערב ראש השנה האחרון.

מיכל היא בת 40, וגרה עם בעלה ושלושת ילדיה בעיר גדולה בצפון. עד לפני שנים אחדות עבדה כעוזרת בית, ובעלה הועסק על ידי חברה קבלנית במפעל גדול לצבע. יחד הצליחו לגדל יפה את שלושת ילדיהם: הבכורה בת 16, תלמידה מבריקה ומצטיינת, ילד בן 13 וילדה נוספת בת 8. אלא שאז נסגר מפעל הצבע שבו עבד בעלה והוא וכל שאר עובדי הקבלן פוטרו, בלא כל תנאים סוציאליים כמובן. בסמיכות לפיטורים מיכל לקתה בפריצת דיסק קשה שהשביתה אותה מעבודות משק הבית. כבר שלוש שנים שהיא יוצאת ובאה מבתי חולים, מקבלת זריקות שנותנות לה כוח לנקות עוד בית אחד, ואז מושבתת לכמה ימים נוספים.

התקציב המשפחתי עומד היום על 2,990 שקלים בחודש - הבטחת הכנסה מטעם הביטוח הלאומי לכולם ביחד. הבעל מנסה בכל כוחו למצוא עבודה, אבל הכל יודעים כיצד מתייחסים המעסיקים לבני 50 ומעלה. באחרונה גם אובחנה אצלו מחלת ריאות. הקשר בינה לבין העבודה עם אדי צבע במשך שנים רבות נראה על פניו כמעט מובן מאליו, אלא שבביטוח הלאומי מסרבים לקשור בין הדברים לצורך פיצויים. על עורך דין הם לא מפנטזים אפילו, אם היה להם כסף בוודאי היו קונים קודם מקרר שעובד.

על כל פירור זכות שיש למיכל, מאלצים אותה להילחם. השבוע הודיעו לה שהבת הגדולה לא תקבל עוד כרטיסיית אוטובוס בחינם לנסיעה לבית הספר, כי היא כבר בתיכון, כלומר לא בתחומי חוק חינוך חינם. זה כמעט שבר את מיכל. הבת הרי כל כך אוהבת ללמוד, זה הדבר היחיד שמשמח אותה, והנה גם בעניין זה מערימים קשיים? כשמיכל התחננה, אמר לה העובד הסוציאלי שתפנה לתקשורת.

אבל נחזור אל השקר. כשמיכל, בצר לה, אכן פנתה אלינו - אל התקשורת - זה היה שלושה שבועות לפני ראש השנה. המחשבה הראשונה היתה להיעזר באחת מהעמותות הרבות שמבקשות תמיד את תרומתנו. פנינו, בשמה, לא בשם "התקשורת", ונדהמנו. לא נמצאה ולו עמותה אחת . ב"לתת" אמרו שנגמר להם; ב"מאיר פנים" אמרו שהעבירו לעירייה תלושי מזון ושתבקש שם (היא ביקשה, ואמרו שאין). ואלה העמותות הגדולות. בעמותות הקטנות אפילו לא טרחו לענות. רק אחרי שפנינו אנחנו הגיע ארגז צנוע מ"לתת". יומיים אחר כך תרם להם הציבור יותר מ-10 מיליון שקלים בערב טלוויזיוני רווי אמנים.

גם העירייה לא מתאמצת. ל"קרן לידידות" יש פרויקט נפלא שבמסגרתו הם מכפילים את תקציב הרווחה של עיריות רבות. גם בעיר מגוריה של מיכל הם עשו זאת. מנכ"ל הקרן אפילו דיבר באופן אישי עם העירייה ובירר שהכסף שם. אבל כשמיכל פנתה למחלקת הרווחה לא מצאו אותו משום מה, ולא נתנו לה שקל.

אולי זה העומס הרב על העמותות, אולי זה כשל מבני של מחלקת הרווחה בעירייה הספציפית, אבל זאת ממש לא הפעם הראשונה שאנחנו לא מוצאים מזור של ממש בעמותות. חייבת להיות דרך אחרת לעזור, מטעם המדינה. דרך שמאפשרת פרנסה בכבוד, הזדמנות אמיתית להיחלץ מעוני ולצדן כר רך ליפול עליו בשעת צרה, זאת המהות של מדינת רווחה.

אז מה נשאר לעשות? כל מי שיכול לעזור למיכל ומשפחתה מוזמן לפנות אלינו. הנה, גם אנחנו חלק מתרבות השנור.

מעקב אחרי ניצולי השואה | דוגמה מובהקת לעוול שנגרם מאי-איחוד רשימות הניצולים

מינה שמיל תחגוג בקרוב 87. היא נולדה ביאסי שברומניה, וכנערה מתבגרת עברה שם את השואה. שניים מאחיה נהרגו במהלך המלחמה, אביה נפצע ואיבד את ידו. שמיל מספרת שהיא עצמה נאלצה לעבוד בקנטינה, להכין אוכל לגרמנים. האבסורד במצבה הוא ששני אחיה שנותרו ועוד קרובים, שהספיקו לעלות לפניה לישראל, מקבלים היום פיצויים מהמדינה. אולם היא, שעלתה בשנת 1962, אחרי הסכם השילומים, לא זכאית.

שמיל מספרת שפנתה כבר כמה פעמים למשרד האוצר, אולם בכל פעם משיבים את פניה ריקם. כששאלנו אותה מה אמרו לה אנשי "ועידת התביעות", היא לא ידעה על מה אנחנו מדברים. ועידת התביעות היא הגוף שאחראי על תשלום הפיצויים למי שעלו לישראל אחרי הסכם השילומים. עד לאחרונה לא הכירו שם בעולים מרומניה, אך כעת נוספו האחרונים לרשימת הזכאים לפיצוי. אלא שלשמיל לא היתה שום דרך לדעת זאת.

עבדאללה שמא

מה שמחזיר אותנו לבקשה, כמעט לתחנונים, לאחד את רשימות ניצולי השואה. לו היו הרשימות מאוחדות לא היו הניצולים צריכים לחפש את הגוף שאמור לתמוך בהם, ורובם ככולם היו ממצים את זכויותיהם.

עכשיו שמיל נאלצת לחיות מקצבת הביטוח הלאומי בלבד. בדמעות ממש היא מתחננת שיהיה לה מעט יותר, כדי לקנות מתנות לנכדים. זאת לא בקשה מופרכת. "הלוואי שיהיה לי משהו. אני אשה חולה", היא אומרת, "500 שקל כל חודש כדורים. יש לי בעיות לב ועצבים, עברתי ניתוח בבלוטת התריס ופרקינסון מאוד גרוע. שייתנו לי כמה לירות כמו בן אדם. נפלתי במקלחת שברתי את הרגל, הכסף נזרק כמו מלח במים. הילדים עוזרים כמה שאפשר, אבל קשה לי".

אנחנו נפנה בשם מינה שמיל לוועידת התביעות, נעשה את מה שמדינת ישראל היתה צריכה לעשות מזמן, ונעדכן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו