בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התחליף האמיתי של סיני

רועי צ'יקי ארד בדק את הממלכה ההאשמית ושב מאוהב, עם מחברות ישנות וחוויות חדשות. יומן מסע

50תגובות

הגבול

כבר בכניסה לממלכה ההאשמית, עולים מדוכן הדיוטי פרי הזעיר צלילי דרבוקה חזקים לשמחת כמה נשים אמריקאיות מבוגרות. בדרך כלל מעבר הגבול רדום ומאובק, אבל הפעם הגבול עמוס מטיילים עם חולצות סיום קורס בעברית, בגלל שנסיעה לסיני הפכה לדבר בעייתי. ירדן היא האופציה הקרובה ביותר, לוקחים טיסה ואז מונית מאילת ואתם שם. בצד, כמה שייח'ים בכאפיות צבעוניות וארשת פנים חמורה, עומדים ליד מכונית יוקרה. פקיד הגבול, בניגוד לחמיצות של הצד הישראלי, מחייך. הוא רוצה לומר 'בוקר טוב', אבל יוצא לו 'בקר טוב'.

מי שפחות מרוצים הם שלושה תיירים צרפתיים שהירדנים לא מוכנים להעביר. הם הגיעו עם חבלי סנפלינג ולא ידעו לנקוב בשם מדריך מקומי שייקח עליהם אחריות. ישראלים בוודאי היו מצליחים לחמוק באיזו קומבינה, אבל הם מוחזרים לישראל מהחשש שיגלשו בלי השגחה.
עקבה

סוכנות רז'יד

כמו סיני, אל עקבה אפשר להגיע דרך היבשה ולהחליט מתי לחזור. והים הוא אותו הים, פחות או יותר. מצד אחד, עקבה מזכירה את אילת של שנות השישים שמעולם לא ביקרתי בה, ומצד שני יש לה מאפיינים של חנות הכול בדולר הגדולה בעולם, כזו שיש לה גם חוף. עיתוני הכלכלה מספרים שעקבה נמצאת בדרך לעקוף את אילת, עם מלונות יוקרה מודרניים ובקרוב פארק סטאר-טרק. אבל אני בדרך כלל לא מתקרב אל איזור המלונות הבינלאומיים המתעצם ומחבב את האזור הערבי, שכמעט לא משתנה. אני בדרך כלל מתמקם במלון סולידי בשם קריסטל במרכז העיר, ליד הים. פעם ניהל את המקום עלם חמודות בשם מוניר, שהפך לחבר טוב שלי. הוא היה פלסטיני ומשפחתו הגיעה מבאר-שבע. כך שהיתה לנו נקודת חיבור דמיונית. שכן, גם אני לא ממש בטוח שגרתי בבאר-שבע של היום. גם במקרה של זכות שיבה, אני לא מניח ששנינו היינו מנצלים את האופציה.

מוניר אוהב טלוויזיה ישראלית. בזמנו שאל אותי על דודו טופז. אנחנו צפינו בערוץ הירדני כדי להרגיש חו"ל, והוא ראה ערוץ 2. הוא גם ניהל איתי שיחות ארוכות על כמה חשוב השלום, שמעט עייפו אותי. באתי לכייף. בדרך כלל אני לא מזדהה כישראלי, אבל במלון אין לך ברירה. על כל פנים, מוניר עזב. הוא מצא תיירת מהונגריה, התחתן, ובוודאי עובד במלון בבודפשט. כיום, יש מנהלת קבלה חדשה, מכוסה בגדים מסורתיים וחביבה מאוד.
אחד היתרונות בעקבה הוא הגודל הקומפקטי של המרכז. ובכל זאת, רבע ממנו עמוס חנויות לממכר שמיכות עטופות בניילון. אין כרך בעולם עם כל כך הרבה חנויות לממכר שמיכות ביחס לאוכלוסייה, ואולי בכלל. יהיו אלו שמיכות עם ציורי דיסני, עם תמונות כוכבי פופ לבנוניים מלוקקים, סתם שמיכות עם עיטורים ירוקים. כמעט כל אדם הולך כשמתחת לזרועו ניילון עם שמיכות ענקיות. מדוע במדינה חמה כזו, השמיכה מרכזית כל כך? מה הפך את עקבה לאתר רכש שמיכות פאן ערבי? זו תעלומה שאני מקווה שמטרידה את השינה של אנשי אמ"ן. אני עצמי מושפע מהזרם ושוקל לרכוש שמיכה באותו גן עדן של פוך, ונעצר רק כשאני חושב על סחיבתה על גבי.

האמת היא שאני נרגע מהשקט בעקבה. ניסו להפחיד אותי לפני שנסעתי לירדן. ירדן נכנסה כנראה לחוג המהפכות הדמוקרטיות, אבל בקצב איטי משכנותיה. אבל עקבה נראית בדיוק כפי שהיתה לפני אביב העמים הערביים, נינוחה כאילו שום דבר לא בוער סביב. בכל מספרה, תלויה ליד המראה תמונה מצהיבה של המלך עבדאללה. אין תחושת מהפכה קרובה. ואולי ערי תיירות תמיד שמרניות יותר. גם אילת היא עיר ימנית מאוד למרות הקרבה לעולם והשכנות השקטה יחסית מצד מצרים וירדן, עד הפיגוע האחרון בצפונה.

בעקבה בוודאי לא רוצים בריקדות שיפריעו לחלחול המטבע הזר. מבין הערים בירדן, עקבה היא הנקייה ביותר, ומתפתחת במהירות, דבר יוצא דופן בממלכה המנומנמת הזאת. כדי לקדם את זרימת המטבע הזר, יש לעיר מושל מיוחד שדואג לקידום הקלות בירוקרטיות ליזמים. תמונה שלו, מעט חיוור, תלויה בכניסה לחנות שמיכות ליד המלון.

במסעדה הסורית אל-חולי יש חומוס מעולה, שונה מאוד מהישראלי, לא שאני מבין יותר מדי. אני שואל את המוכר מה מצב משפחתו בסוריה הבוערת והוא אומר שהכול טוב. הוא לא נראה שש להיכנס לפוליטיקה. על כל פנים, מסעדות רבות בעקבה נושאות שמות המעידים על כך שהן סוריות או מצריות. גם הרחובות נושאים שמות ערים ומדינות ערביות, באחווה בינלאומית יפה. באילת הסמוכה, שמות הרחובות הן ערים בדרום אפריקה עוד מימי האפרטהייד והטיילת מכונה על שם רחבעם זאבי.

סוכנות רז'יד

כמה צעדים, ואני במפרץ אילת, שמכונה מפרץ עקבה על ידי רוב העולם. כמו לאילת, לעקבה יש רצועת חוף קטנה. יש גם את רצועות החוף הפרטיות המיוחדות לתיירים, אבל אני סוציאליסט, מה גם שמשעמם שם. עקבה נבחרה לעיר התיירות הערבית של 2011 כך שהחופים עמוסים ערבים רבים, שמגיעים ממקומות פחות יציבים פוליטית וכמובן מכל ירדן, שעקבה היא המוצא הימי היחיד שלה. עד לפני שנתיים, לאורך הים נפרשו מאהלים גדולים, עם כסאות ושולחנות. המוכרים צעקו לעוברים והשבים והציעו תה וקפה.

לפתע, המאהלים נעלמו. מן הסתם, היו פיראטיים. בפעם הקודמת שהייתי בעקבה, לא יכולתי ללגום תה על הים, בזכות המינהל התקין – אויבי הגדול. כרגע, אותרה פשרה. על חוף הים הוצבו פה ושם שטיחים מהודרים שעליהם אפשר לשבת ואז מנדנדים לך לשתות משהו או לנשוף בנרגילה.

עם תה ביד, אני מביט באילת. במפתיע, הדבר הבולט בנוף של אילת הוא פירמידת קולנוע האיימקס. מירדן, נראה שלאילת יש מורשת פרעונית כלשהי. מראה אילת מבחוץ מהפנט. יתכן שאפילו רק הוא שווה את כל הנסיעה. מבחינה פילוסופית, הדבר דומה להתבוננות מקרית על מישהו בווידיאו ואז הבנה מהירה שאתה הוא האדם הזה. לפתע אתה רואה את היופי, את הכיעור שלך בהבלחה אחת. מי זה האיש הזה? איך הוא קשור אלי? האם זה אני האמיתי בווידיאו, עם השן השבורה והשיער הסתור, או שאני המביט הוא האמיתי? אני יכול שעות לבהות באילת, אף שבעצם היא עיר שאני לא ממש אוהב, במיוחד מאז שסניף מק-דייויד שם נסגר. כשאני נוחת באילת, אני מיד לוקח מונית לירדן או מצרים. ובכל זאת היא חלק ממני, כישראלי, כמו איבר שאיני מרוצה ממנו.

סביבי שטות ברעש אינספור סירות זכוכית. העסקים לא לוהטים בתחום, וזה רק מגביר את המאמץ של נהגיהם למצוא לקוחות. האטרקציה התת-מימית היא טנק שנפל למים. היו שמועות שהוא ישראלי, אבל זה טנק רוסי של צבא ירדן שהשקיעו לפני עשור כדי שיגדלו עליו אלמוגים. חוסר ההצלחה לא מרפה את נהגי סירות הזכוכית. חלקן משמיעות מוזיקה רועשת ברוח בריטני ספירס כדי למצוא לקוחות.

סוכנות רז'יד

אני אוכל קבב אחד יותר מדי. אני מרגיש כבד ומחליט ללכת קצת. אני פונה דרומה ופשוט הולך, עוקב אחרי משפחה צוענית עם בגדים צבעוניים וילדים עירומים. נמל עקבה מחובר למסילת רכבת משא. על פי התכנון, ב-2016 עקבה אמורה להתחבר למסילת הרכבת ויהיה אפשר להגיע אליה מטורקיה, סעודיה ומהעולם. זה רק אחד מהפרויקטים של מיליארדי הדולרים, ובהם לגונות ומרכזי קניות, שבוודאי יהרסו את האווירה המיוחדת של העיר הנינוחה הזו, שאני כל כך אוהב. בזמנו, חשבתי ללכת בעקבות מסילת הרכבת החיג'אזית שהובילה מאמינים למכה דרך עקבה, אבל בסוף החלטתי שיותר פשוט לקרוא על זה בוויקיפדיה. ולפתע, הנה רכבת המשא דוהרת במסלול הישן, סוחבת קרונות, ונהג הקטר מנופף אלי.

הרבה תיירים מערביים ובמיוחד תיירות שמגיעות לירדן, חשים מוטרדים מהאנשים שפונים אליהם ברחוב. אבל זה הנוהג, פשוט להגיד שלום זה לזה. בניגוד לשאיפה המערבית לסטריליות ולכך שלא יתקרבו אליהם. זה דבר שכדאי לאמץ גם בישראל. לצערי, אין לי מכונית או צופר. אחרת הייתי צופר לכולם. למעשה, היה לי צופר באופניים, אבל הם נגנבו.

הנמל עצום מידות. אחריו, מתחילה להתפתל טיילת קלושה. אני עובר את הגדר והולך על קו המים. על מעין גבעה שנמצאת סמוך לים, שלושים ערבים עם בגדי עבודה וכולם מדברים בסלולר. אנשי גבעת הסלולר מסבירים לי שהם מצרים שעובדים בעקבה, ושם, מול טאבה יש קליטה של חברות סלולר מצריות. הם מרוטים, מתקשרים לנשים שלהם ולאהובות שלהם, אולי למנהל הבנק, ומשוחחים בקול חלש.

הדבר הבולט ביותר בקו השמיים של עקבה הוא הדגל העצום, בגודל 30 על 60 מטר. שנתלה בגובה 137 מטר והיה לזמן מה התורן הגבוה בעולם. הוא למעשה הדיח דגל עצום מידות אחר שנתלה בעמאן, ובגלל שיצר רעש רב בזמן הרוח החזקה, הונמך מעט. לאחר שגם צפון קוריאה נכנסה לתחרות עם דגל שלא עמד בתקן המשפטנים של גינס (הוא חוזק מהצד), דווקא העריצות התוססת טורקמניסטן ניצחה בזכות תורן רם. אלא שלפני שנה בבאקו, עיר הנפט שבאזרבייג'ן נתלה דגל על תורן בגובה 162 מטר. הדגל היה מוכן מזמן, אבל הנשיא דרש להחליף את הצבע הלבן לברונזה. מאז התורן הופל על ידי סערות כמה פעמים וחייב את פינוי האזרחים מהסביבה, אבל בכל זאת מהנדסי גינס הכירו במתחרה האזרי כמנצח. והדגל בעקבה ירד למקום השלישי בעולם. זו תחרות כל כך טפשית ומעידה על חרדה וחוסר אמונה במדינה, שכמובן גם ישראל התפתתה ליטול בה חלק. דגל עצום מידות בגודל 18 דונם ששקל 5.2 טון הונח במצדה. היוזמת היא גרייס גלינדה גופאנה, אחות אוונגליסטית מפיליפינים, שהאל ציווה עליה לתלות את הדגל כדי לציין חמישים שנים ליחסי פיליפינים-ישראל. זה שיא מאוד לא אלגנטי, כי הדגל לא נתלה אלא רק הונח. מעניין אם מישהו יתפור פעם דגל שנפרש בגודל המדינה כולה. זה גם יסייע נגד קרינת השמש לאנשים למטה.

סוכנות רז'יד

על כל פנים, אנשים מהצד יכולים להניח שהדגל הענק של עקבה הוא דגל ירדן. מדובר בדגל דומה מאוד, שמציין את המרד הערבי של 1916 נגד התורכים, שבו נטל חלק שריף חוסיין בן עלי, סב סבו של המלך המכהן. אחד משיאי המרד היה כיבוש עקבה בסיוע לורנס איש ערב. כפרס קיבל עבדאללה בנו את ירדן ופייצל בנו השני את עיראק.

ליד הדגל, פועלים שני בית קפה. משום מקום, מתחילה מסיבת דבקה. כמה צעירים רוקדים משולבי זרועות בחוסר קצב וירטואוזי. זה ריקוד משעשע למדי. לצערי אני יודע קצת ערבית. המוזיקה היא לאומנית, שירים על "עבדאללה יא עיוני" ועל ירדן הטובה צורמים מרמקול רעוע. מי שבעיקר רוקד בהתלהבות הוא נער עם פיגור שכלי ומשקפי שמש, שמתנודד עם כוס מיץ ומהמהם את המילים במרכז המגרש, כולו אהבה למדינה. כמה צעירים מציעים לי לרקוד את שירי הניצחון הפטריוטיים הללו. אני רוצה, אך מסרב כדי שלא לפגוע ביחסים עם השכנה ממזרח וליצור שוב עילה למלחמה.

המקום עמוס בתגרנים. אני מצליח לחמוק מהם, ומגיע לחמאם, שנמצא כחמישים מטר משם על קו המים. המחיר 12 דינר (כ-60 ₪) הוא זול מאוד לחוויה. נראה שהעסקים יגעים. אני מקבל מפתח, מתפשט עד לתחתוניי ומניח את הדברים שלי בתא מס' 10. לוקח גם כפכפים כבדים. בעקבה יש עוד שני חמאמים שלא ביקרתי בהם. החמאם הזה ריק מלקוחות. אני נשכב בהתחלה בחלק החם מאוד, מניח את הלחי על החרסינה החמה. אבל בסוף נשבר ומשתרע על החלק הצונן מעט יותר שקרוב לדלת. בכל זאת אני חושש להתעלף. לא שתיתי כמעט היום. דחיתי מתוך קמצנות את בקבוק המים במסעדה. כעת יתכן ואמות כאן. אבל פותחים את הדלת, ואני נשלח לקרצוף ואז למסאז'. המעסה שלי הוא סייד מאלכסנדריה, עם חתימת זקן. אני שואל אותו בערבית הרצוצה שלי על מובארק והוא מסמן בזעם כאילו משהו שזורקים לפח. אחרי העיסוי, אני רגוע מאוד, שותה תה, שהאלימות והגופניות של החמאם רק ממתיקים. סביבי, דגם אוניה עם דגל ירדן מכוסה לקה ומזרקה מלאה חלוקים. נדמה לי שבפעם הקודמת היו שם גם דגי זהב. בכניסה, הבוס משועמם, יושב מתחת לתמונת אביו המת, וצופה בדראמה אנגלית. סיד וישס צועק "איי דיד איט מיי ויי".

למחרת, אני עושה מעט שופינג זול. לא קונה דבר שעולה מעל שני דינר. קצת תחתונים סינים צבעוניים, טיפה רחת לקום ומחזיקי מפתחות מצחיקים עם דגלי מדינות אויב לתת כמתנות לאנשים בעבודה. אני רושם לעצמי להחביא אותם טוב בתיק לפני שאחזור בגבול. אני הולך לקפיטריה "המוהנדיס", שנחשבת לחומוס הטוב בעיר. בדרך אני רוכש שתי מחברות. למעשה, החנויות האהובות עלי בערים ערביות הן אלה לציוד משרדי. הירדנים ידועים משום מה במחברות איכותיות, חלקן מיושנות ועם דפים מיוחדים. בכניסה לקפיטריה המוהנדיס, אתה מקבל פתק אצל איש שמן, משלם, ואז הולך ומקבל את הפלאפל או החומוס. אני עושה טעות ומזמין חומוס עם בשר. אני גבר חלש וזה דבר שיכול לעייף אותי עד מוות. אני מבין שהיום הלך לעזאזל, אבל אין לי כח לבטל.

סוכנות רז'יד

אני מחליט לטייל קצת מחוץ למרכז המטופח ומגיע לאיזור ללא מדרכות שנראה כמחנה פליטים. גם כאן יש מסעדות ומספרות, אבל אנשים נראים פה פחות חייכניים ומנומסים. הם נעמדים באמצע שום מקום, ליד אוטובוס שרוף. מים זורמים ברחובות הלא סלולים. אלה העובדים השחורים של המלונות והמפעלים הכימיים. הגחלים הלוחשות מתחת למעטה הזהב שמציגים לתיירים כמוני.

אני ממשיך משם למסעדת דגים בשם PARACCUDA, ומזמין בטעות קילו דגים. מאחוריי חבורה ערבית עם שתי בחורות מרומניה. אני לא מצליח להבין אם עשיתי דיל טוב או שזו מלכודת תיירים. על כל פנים שם הדג בערבית הוא חמור.

החוף הדרומי של עקבה

שוחחתי במקרה עם שתי תיירות מבוגרות שהמליצו לי על נסיעה למלונות הקטנים בחוף הדרומי, שסמוך לגבול עם סעודיה. מדובר בקומפלקס של מלונות קטנים ושקטים, סמוך לחוף, ומזכירים מעט את מה שיש בסיני, רק ללא החושות הידועות. אני בוחר במלון גרדן, מלון עם בריכה קטנה ומסביב חדרים בנוסח מרוקאי עם קירות בצבעי תכלת וחום שעליהם משתרגים קיסוסים. בעל המקום תלה אמרות ניו אייג' מודפסות על יריעות פלסטיק, שמסתירות את ישבן הבניין הסמוך.

האמת היא שרציתי לנסוע לסיני, ואני כל הזמן עסוק בלחשוב כמה ירדן היא תחליף הולם. ליד הבריכה, אני מתחבר עם חבורת מתלמדים מצהובון דני בשם אקסטרה, שנשלחו לירדן. אני מתגעגע למגזין התל-אביבי שנשא אותו שם, וכלל בעיקר נושאי סקס ותמונות של בליינים בחוטיני. מרי, אחת העיתונאיות, מספרת לי שהציצה באחת מהפגנות השישי בעמאן, שכללה מאה מפגינים, מול חמש מאות שוטרים, ושכרגע זה לא נראה עם יותר מדי סיכוי. היא מספרת שעיתונאים ירדנים סיפרו לה שהם יכולים לבקר את הממשלה, אבל לא את המלך. אז היא שאלה בזעזוע איך הם יכולים לבקר את ראש הממשלה שהמלך בחר. היא ממש לקחה את העניין קשה.

סוכנות רז'יד

לעיתונאים הדנים נותרו כשעתיים לפני שהם פורשים לשדה התעופה. הבחורים לוקחים את הבחורות, גוררים אותן ממיטות השיזוף, וזורקים למים. הבחורות בתגובה משתפות פעולה ומעיפות למים את הויקינג היותר מרושע, שכבר לבוש. הוא כנקמה לוקח את החולצה שלו וסוחט אותה על מרי. אני אומר למרי "קשה לי עם האלימות שלכם, העמים הסקנדינבים".

למחרת, לפני הנסיעה לואדי דנה, עולה הרעיון אקזוטי לחזות בגבול עם סעודיה. האוטובוס הזול, מלא פועלים עייפים, מפלס את דרכו ליד מפעלי דשן ואשלג. לאחר כשמונה דקות אני יורד לבסוף במחסום הגבול. ומביט לעבר סעודיה שבכיוון השני. לא ממש מעניין.
בים, אפשר להבחין בכמה בחורים צעירים. כמה מטרים מהחוף, יוצאות בועות, כאילו מדובר בגייזר. מסבירים שהן בגלל צינור שמזרים מי-ים לצינון אחד ממפעלי האשלג. שני גברים נחמדים מתחברים איתי, מזמינים לשבת בסוכה נעימה שנותנת צל מסוים. הם שלחו איזה קורבן להכין תה לתייר הזר. הוא רץ בחום אולי קילומטר. חבריי מסבירים ששאר הצעירים עם בגדי השחייה הם מיחידת שחיינים ואנשי צפרדע של צבא הממלכה.

אפילו החיילים בירדן נראים מאירי פנים. החיילים עושים תמרונים במים ותוך כך שרים על אהבתם למלך. שאלתי את החבר מה הוא חושב על הסעודים השכנים והוא אמר שהסעודים "ורי גוד". ואז התחיל לעבור מדינה מדינה. ובכן, המצרים "ורי בד", אוהבים יותר מדי כסף. הסורים "ורי גוד" במיוחד הבנות היפות. הישראלים? "ורי ורי בד". וסימן רובה להראות שהישראלים אוהבים לירות, או שהוא יורה בהם, לא ביררתי. למרות שהוא לא היה ביחידה הצבאית, אלא סתם צופה משועמם.

לאחר מכן, הוא וחבר שלו התחילו להראות לי סרטונים של רקדניות בטן ביו-טיוב ולהגיד כל אחד שזו אמא של החבר. הדימוי של הישראלים כעם סקסי תופס: "אמא שלו היא כמו היהודיות, הולכת רק עם ביקיני".

אחרי רבע שעה, התה בושש. הייתי חייב לברוח כדי לא להפסיד את האוטובוס. חשבתי לנטוש את מוצב גבעת חלפון המקומי בטרמפ, דבר נהוג בירדן הבטוחה והידידותית. המכונית הראשונה, מכונית ספורט אדומה, עצרה לי. נסע בה פלייבוי במשקפי שמש ורודים עם חברה יפה ומכוסה מכף רגל ועד ראש. היא שיחקה כל הדרך באופן פלרטטני עם מצית מקולקלת. הבחור נהג כמטורף. לפתע נעצר כדי להצטלם, כמעט דרס שוטר. ואז, כדי להשוויץ, נהג כשרגל אחת שלו יוצאת מהחלון. הוא הציע נסיעה לואדי דנה ב-40 דינר, ירד ל-20 ושוב העלה ל-25. אבל הנהיגה שלו היתה מפחידה מאוד, למרות שהוא בחור כיפי והבחורה, שאחר כך אמרה שהיא משכם, היתה מתוקה.

כפר דנה

סוכנות רז'יד

כדי להגיע מעקבה לואדי דנה צריך לקחת אוטובוס לעיר בשם מען ולהמשיך משם. פנטזתי אפילו לישון במען, שהתגלה כחור מאובק. למרות שעליתי אחרון, נתנו לי לשבת במקום הטוב ביותר. מישהו קנה לי גם שתי פחיות סבן-אפ, סתם מתוך חביבות. מחווה אולי טפשית, אבל מרגשת וחסרת כל אינטרס. בניגוד לרבים שמקללים את הרצל שהוציא אותנו מאירופה, אני חושב שבוודאי עדיפים שכנים כאלה מאשר עמים אירופיים קרים ולחוצים.

לאחר נסיעה ארוכה, הגענו לואדי דנה, אחד המקומות עם הנוף היפהפה ביותר שראיתי מימי, לפחות במזרח התיכון. המקום נמצא בלב שמורה ענקית, והרעיון הוא לצאת מהמלון לטיול בן כמה קילומטרים בשמורה, דבר שכמובן לא עשיתי. בפעם הראשונה שהייתי בכפר דנה, חשבתי שבוודאי אנחנו הישראלים הראשונים שרגלם דרכה שם. תקוותי נגוזה כשסירי ארוחת הערב המעולה הוגשו על גליונות דה-מרקר שהשאירו תיירים. הכפר דנה הוא כפר של בתי אבן מהמאה ה19 שחרב, כי התושבים העדיפו לגור בעיירה הסמוכה קדיסיה, ששמה מזכיר לי את המילה קדיש ושם העיר הסמוכה טפילה מזכיר לי את המילה תפילה. הכפר הנטוש הזה הפך לאחרונה להצלחה תיירותית גדולה, ובצדק.

עדיין חדר זוגי המוצג כסוויטת ירח דבש עולה שם כ150 ₪ ללילה במלון. החדר הוא לא ממש סוויטה, אבל מעולם לא ישנתי במקום עם כאלה וילונות צבעוניים שנותנים תחושה שאתה נמצא בתוך עוגת חתונה. על כל פנים, הגעתי למקום שוב כי נקשרתי בזמנו לעץ זית מסוים, שנהניתי לשבת מתחתיו. ושמחתי שוב לראות את העץ העתיק.

בשקיעה על הגג, פגשתי לפתע ישראלי. הוא זיהה אותי כי נפגשנו בגבול. הוא היה נחמד, אבל ברוח המטיילים של אחרי צבא, מעט מיליטריסטי, ראה בצרפתים אנטישמיים והרגיש שלא בנוח כשלא כבש פסגת הר יום שלם. הוא חסך כסף, כשישן בשק שינה על המרפסת ("חול הלב ואש הקרב על משלטי", הוא הסביר). בערב, הלכנו יחד לגלוש באינטרנט במלון הסמוך. היתה שם מוזיקת עוד חיה. אבל המקום היה מלא בתיירים צנוניות, שרק עסוקים במירקור המקומות שהיו בהם בלונלי פלאנט, מתכוננים למסע מחר לפטרה (שעה מהכפר במונית). אני הייתי האידיוט היחיד שמחא כף לקצב העוד.

סוכנות רז'יד

טפילה

בדרך כלל רוב התיירים שוכרים אוטו, לוקחים מונית או נהג לימים שהם בירדן. אני העדפתי את התחבורה הציבורית הפחות סטרילית, אבל הסבירה. וכך הגעתי לעיר הקטנה טפילה, תחנת ביניים בת כשעה עד עמאן. אכלתי עוף מעולה אצל מישהו שהודה שזו עיר משעממת. קניתי שני דיסקים של דבקה שאיבדתי מייד. אך בעיקר הוקסמתי מחבורת ילדות קבצניות מתוקות שנטפלו לכולם ובמיוחד אלי, כתייר נדיר בעיר.
נתתי לכל אחת מטבע ולנודניקית מכולן הענקתי את אחת מפחיות הסבן-אפ שקיבלתי אמש. אך למרות שכולם נזפו בהן, הן המשיכו להציק. ישבתי ושתיתי תה בעשירית הדינר (חצי שקל) וראיתי אותן מושכות את המרפק של מישהו שידו יצאה מחלון האוטובוס הקטן. כשהוא לא רצה לתת כסף, הן התחילו לנסות לגרד את דגל הממלכה מדלת האוטובוס, ולבסוף התייאשו.

הקבצניות די נהנו מכל האקשן ונדמה לי שגם אלה שכעסו על הילדות המחוצפות והיפות לא יכלו לא לאהוב אותן. לפני שנה וחצי, חשבתי אולי לעזוב את העיתונות ולהיות קבצן. הקבצן לפחות לא מרגיש טוב יותר מהאנשים בגלל מקצועו. במה בעצם אני טוב מאותן בנות?

סוכנות רז'יד

בדרך לעמאן אני יושב ליד סטודנט נחמד להנדסת תקשורת באוניברסיטת טפילה. אני קולט שהוא שייך לדור המהפכני. אנחנו מדברים על פוליטיקה והוא מסביר שההפגנות הן לא נגד המלך, אלא נגד השרים המושחתים שהוא רוצה שיעזבו. אני שואל אם כשהשרים הוחלפו לאחרונה, המצב יותר טוב. והוא אומר בסקפטיות שעדיין זה לא ברור.

עמאן

עייף למדי, אני מתמקם בעמאן. המלון שלי הוא קליף, שבו חדר עולה כשבעה דינר (35 ₪) ללילה. זה מלון נעים של תרמילאים. יש גם מלונות טובים יותר לכאורה באפ-טאון, אבל אני אוהב בעמאן את איזורי הדאון-טאון המערביים פחות.

זו עיר הומה. אבל אחרי שביקרת בקהיר, עמאן נראית פתאום פחות מעניינת בכל קטגוריה שתבחר. בכל זאת מצאתי ברחוב של המלון חנות כלי כתיבה מדהימה וחנות שלייקעס שלא הכרתי קודם. הגעתי בשעה מאוחרת וחיפשתי מסעדה שזכרתי בשוק שליד המסגד, אבל היא לא היתה פתוחה. הפעם הקודמת שהייתי בעמאן היתה כשניסיתי להעביר מכתב של יוצרים ישראלים לשגרירות הסורית בעיר, שביקשה שיתנו לנו להיכנס לסוריה, כדי למנוע את המלחמה. בזמנו כולם דיברו על מלחמה. לבסוף, הגנרלים בחרו להשתעשע במלחמה בעזה ולא בסוריה. זה היה טיול די לא כיפי בעמאן, בגלל נהגי מוניות שרימו אותנו בלילה ולקחו אותנו לכל מיני מועדוני לילה סליזיים.

סוכנות רז'יד

יחסית לעקבה, כולם כאן נראים לחוצים וטרודים יותר. אני חושב שהיו גם פחות תמונות של המלך מאשר בפעמים הקודמות שביקרתי. אני עולה לאחד מבתי הקפה המעולים שנמצאים בקומה השנייה או בגגות הבניינים ונרגע מעט.

למחרת אין לי כל כך הרבה זמן להסתובב. התוכנית היא לקחת את האוטובוס של נזרין טורס, חברת הנסיעות הנצרתית של הטייקון הערבי עפיפי, שיוצאת מנצרת לעמאן וחוזרת לבסוף לעפולה ונצרת. האוטובוס יוצא ממלון מראיה ברחוב האוניברסיטה (הג'מעה) באפטאון. זו הפעם הראשונה שאני נוסע בקו ישיר מבירה ערבית הישר לתוך ישראל. אבל הישראלים לא מכירים את הקו. אני גיליתי אותו במקרה. כל הנוסעים הם ערבים ישראלים, מלבד שני תיירים גרמנים. מאחוריי, נסיכה ערביה, שמדברת כל הדרך בסלולר ונמצאת על סף דמעות. אני מניח שהיא נפרדה מהחבר.

הבחירה באוטובוס מוצלחת מאוד. כשאנחנו יוצאים מירדן ומגיעים לשטח הספר בין המדינות, חייל ישראלי מוזר, שנראה מאוד לא רשמי ומוזנח מאוד, מקיף את האוטובוס ומביט בחלונות בחשדנות כדי לראות אם יש אנשים חשודים. אנחנו נעמדים ללא תנועה בשטח בין ירדן לישראל כרבע שעה ארוכה. יש תחושה שהחייל הזה הוא מצבא מהפכני שהשתלט על ישראל. האם הפסדתי משהו?

בדיוטי פרי מישהו מבקש שאעזור לו להעביר בקבוק ויסקי במכס, ממילא לא קניתי כלום. הוא מטמרה. אם בבילוי התפרני שלי הוצאתי אלף שקל לארבעה ימים, הוא היה ערב אחד במועדון בעמאן ושרף 2500 שקל בלילה על שתייה, אוכל ובילויים. מחבר פלסטיני כבר שמעתי שעמאן הפכה לעיר בילויים מאוד רצינית, עם סצינת גייז לא רעה, אבל גם הוא התלונן שהיא יותר יקרה מתל אביב. הבחור מטמרה סיכם: "אני לא מבין מה נסעתי לעמאן. לא היה לי בכלל כיף. תאמין לי אנחנו חיים בגן עדן. יש לנו הכול בארץ, בטמרה". האוטובוס ממשיך, ואני יורד בעפולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו