בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהפכה צוענית בין חומות העיר העתיקה

הקהילה הצוענית במזרח י-ם, הסובלת מאות שנים מעוני מרוד ואפליה של הסביבה, עוברת מהפך. מדריכה ישראלית התגייסה לכך, ואנתרופולוגית תיעדה את הקהילה

10תגובות

הסיפור שמספרים על עצמם הצוענים של ירושלים מתחיל בגמל. לפני שנים רבות, מספרת המיתולוגיה של בני הקהילה, חי בחצי האי ערב שבט רב עוצמה בשם "בני מורא". השבט נודע בלוחמיו הקשוחים והטיל מורא על סביבתו. אדם משבט אחר, קולייב בן רביעה שמו, הרג באחד הימים את הגמל רב הערך של אלבסוס, מבנות בני מורא המיוחסות.

רצח הגמל חולל מלחמה עקובה מדם בין בני מורא לכל השבטים סביבם. "ארבע שנים נמשכה המלחמה", מספר מוכתר הקהילה דהיום, עבד סלים, "כל הגברים מתו ובני השבט התפזרו בכל העולם והפכו לצוענים".

שנים רבות לאחר מכן, ממשיך סלים ומספר, הגיעו בני השבט לירושלים, כלוחמים בצבאו של צלאח א-דין - שהוא עצמו, לטענת הצוענים, היה בן השבט - לכבוש את העיר מידי הצלבנים בסוף המאה ה-12. א-דין, לפי המסורת הזאת, נתן את השם הרווח בערבית לצועני ירושלים - "אל נוואר" (מלשון אור). עם השנים, מספרים הצוענים, שובשה הכוונה המקורית והשם הפך כינוי גנאי שפירושו "לכלוך".

"מאז שהיינו עם צלאח א-דין התרגלנו להיות אנשים שעוזרים להם, לא כאלה שעוזרים לעצמם או שסומכים על עצמם", אומר סלים. "לכן, חלק גדול מהצוענים העדיפו ללכת ללשכת האבטלה ולקבל השלמת הכנסה במקום לעבוד".

המסורת של תלות בסביבה ובשלטון, עוברת בשנים האחרונות, לדברי המוכתר סלים, שינוי דרמטי. השינוי החל בשנת 2006 עם מות המוכתר הקודם, אביו של סלים, והואץ עם כניסת אשה אחת, ישראלית ויהודייה, לחיי הקהילה הקטנה. התהליך הזה גם תועד בעבודת מחקר אנתרופולוגית ראשונה בסוגה על הקהילה.

לפי הטענה הרווחת, הצוענים היו במקור קבוצות שנדדו בימי הביניים מצפון הודו והתפצלו: חלקם הגיעו לאירופה וחלקם למזרח התיכון. הקבוצה הירושלמית מתגוררת בעיר מאות שנים. כאן הם עסקו כל השנים בפרנסות המזוהות עם הצוענים בכלל - הגדת עתידות, בידור, ריקוד ואילוף דובים, וגם בפרנסות פחות מובהקות כמו גידול צאן וחקלאות.

בתקופת השלטון הבריטי החלו הצוענים לנטוש את חיי הנדודים והשתקעו בעיר העתיקה. בהדרגה נטשו גם את עיסוקיהם המסורתיים. להקת הצוענים האחרונה ששוטטה בארץ היתה כנראה להקה שקמה מקבוצה צוענית קטנה שחיה בעזה ויצאה לסיבוב הופעות אחרי מלחמת ששת הימים.

הקהילה הצוענית במזרח ירושלים מונה היום כ-150 משפחות ו-2,000 נפשות. רובם מתגוררים בעיר העתיקה, לא רחוק משער האריות. קבוצה קטנה יותר מתגוררת בכפר ענתא בצפון ירושלים. הקהילה איבדה רבים מהסממנים התרבותיים שלה וקשה היום להבחין בין הצוענים לשכניהם הפלסטינים. להערכת סלים, רק כ-200 מבוגרים מדברים עדיין בשפת הצוענים (דיאלקט של שפת הצוענים האירופית), ועוד פחות מכך אנשים מכירים את המוזיקה והלבוש המסורתיים.

2 לילות בלי שינה

בעשורים האחרונים, המאפיינים המובהקים ביותר של בני הקהילה הם עוני מחפיר, חיים בצפיפות רבה, נשירה המונית ממערכת החינוך בגיל צעיר, והתמכרות לסמים בגיל מאוחר יותר.

לעולם הזה נכנסה עפרה רגב, מדריכת טיולים המתמחה בירושלים - "צברית בת צברים, שמוצניקים (חברי השומר הצעיר) לוחמי תש"ח", כהגדרתה. באחד משיטוטיה בעיר העתיקה היא הגיעה לקהילה הצוענית הקטנה. המפגש הזה שינה, כנראה, את חייה ואת חיי הקהילה. "הגעתי סמוך מאוד למות המוכתר הקודם. הכניסו אותי לשתי דירות מגורים והתוצאה היתה שני לילות בלי שינה. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות עם זה שכאן, בעיר שאני כל כך אוהבת, אנשים גרים בצורה כזו", מספרת רגב.

כך, למשל, בנו של סלים, מוחמד, מתגורר בחדר קטן, כ-10 מטרים מרובעים גודלו, עם אשתו וחמשת ילדיו. חדר ובו ערימת מזרנים בפינה הוא כנראה סימן הזיהוי המובהק של הצוענים הירושלמים.

רגב החליטה לפנות לממסד לסיוע, ולא להסתמך על עמותות המגזר השלישי. אחרי מרדפים ונדנודים רבים הצליחה לרתום גופים עירוניים וממשלתיים לפרויקט שישיב את ילדי הצוענים לבתי הספר. לדברי סלים, "ב-2006 ירד אלינו מלאך מהשמים. לא יודע איך האלוהים שלח אותה. ביקשתי ממנה שתעזור. עברנו בית בית בקהילה. עד אז לא היו אפילו שלושה ילדים בקהילה שהלכו לבית הספר. כולם ישבו בבית. הצעירים לא ידעו קרוא וכתוב".

הפרויקט שמובילים המוכתר ורגב, בשיתוף פעולה של עיריית ירושלים, משרד הרווחה, והמשטרה, הצליח להכניס לבית הספר עשרות ילדים וליצור תקשורת בין רשויות הרווחה למשפחות הצוענים. באחרונה גם מונתה עובדת סוציאלית מיוחדת שתטפל בקהילה. הפרויקט זכה להצלחה. היום, אומרת רגב, לא ידוע על ילד אחד אפילו שנמצא מחוץ למסגרת חינוכית.

מלבד החזרת הילדים ללימודים, השינוי הגדול ביותר, לדברי רגב, הוא "שהצוענים למדו לבקש עזרה ולשתף פעולה עם מי שבא לעזור להם. יש לנו החלטה שאם משפחה מושיטה יד, אנחנו נמשוך אותה הכי חזק שאפשר". סלים אופטימי ביחס לעתיד הקהילה. הוא סומך את ידיו על העירייה והממשלה. "אנחנו צוענים של המדינה", הוא אומר.

לפני שלוש שנים וחצי נכנסה לתמונה נגה בובר-בן דוד, חוקרת צעירה מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. רגב הכירה לה את בני הקהילה והיא החלה בעבודת שדה ותצפיות על בני הקהילה, חקרה את הזהות העצמית שלה וכיצד הסביבה רואה אותה. בני הקהילה פתחו את בתיהם ובובר-בן דוד הפכה בת בית אצלם, במשך כשנתיים.

במחקרה היא מאבחנת את מצב הקהילה כ"שוליות רב ממדית" - גם בחברה הפלסטינית, שרואה בצוענים זרים ואף מוקצים; וגם כחלק מהחברה הפלסטינית, שגם היא מקופחת ומודרת על ידי החברה הישראלית. סלים מנסה עכשיו לחלץ את בני הקהילה שלו מהבור העמוק הזה של אפלייה והדרה.

הדילמה הצוענית

המחקר חושף את הגזענות והחשדנות של החברה הפלסטינית כלפי הצוענים. "את יודעת שאת הולכת לגיהנום, תיזהרי לך", אמר לצוענייה תושב הרובע המוסלמי המצוטט במחקר. גם העוני וקשיי הקיום משתקפים במחקר. "בתוך הבית הקטן התנהל כל המשק", כתבה בובר-בן דוד במחברת השדה שלה. "עם בוקר המזרנים עליהם ישנו נערמו לערימה אחת בפינה, והחדר הפך לסלון. המטבח קטן מאוד ובו ערימות של כלים, בדומה לערימות המזרנים. קירות הבית, הגדושים בתמונות מסגד אל אקצה ובני משפחה קרובים, מקולפים, הטחב נראה מכל עבר, והקור של חודש פברואר חודר לעצמות".

בובר-בן דוד מנתחת את הדילמה של הצוענים, שרוצים מצד אחד להיטמע בסביבה הערבית, ומצד אחר לשמור על שרידי זהותם האתנית והתרבותית ולקבל הכרה כקבוצה נפרדת הצריכה סיוע. "זו חרב פיפיות. הקהילה רוצה לצאת מהמצב שהיא נתונה בו ומבינה שהדרך היא להיבדל, כדי שהמוסדות יכירו בה כקהילה נפרדת; אבל זה גם מבדיל אותה מהסביבה", היא אומרת. נישואי תערובות בין צוענים לפלסטינים מתקיימים, אך אינם נפוצים.

בובר-בן דוד מביעה אופטימיות זהירה ביחס לעתיד. לדבריה, בזכות פעילותם של סלים ורגב מתחילה הקהילה לפתח תודעה מעמדית. "צפיתי בתהליך שקורה במקום שיש בו תקווה", היא אומרת. "מקום שאתה יכול לשאוף אליו ולא רק ברמת השרידות היום-יומית. יש תקווה לא למהפכה גדולה, אלא למהפכה פנימית, בקהילה שלך ובאנשים לידך. מהפכה ביכולת לחיות בכבוד ולתת חינוך לילדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו