בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעולם הפגינו ושרפו מכוניות, בת"א עמדו על הראש

9תגובות

1. בזמנו אפשר היה לדבר על הישראליזציה של העולם, בעיקר, מאז תחילת האלף האחרון. עם טרור המתאבדים, הנטייה לכיבוש מדינות ערביות על הדרך, או החיסולים הממוקדים של הממשל האמריקאי. אפשר גם לדבר על ההתחממות הגלובלית, שיוצרת תיאום בינינו ובין האקלים המקומי, למרות שאצלנו בעיית הקרחונים חמורה פחות. האוהלים בוול סטריט והקריאות לצדק חברתי בבירות העולם מראים אולי שהישראליזציה של העולם יכולה לקרות גם בדברים טובים, לשם שינוי. מישהו כבר שאל מי תהיה המקבילה העולמית למרגול.

2. בין ההודעה על השבת גלעד שליט לחיבוק הצפוי שלו עם נתניהו והפוליטיקאים שישיגו אישור להצטלם לוחצים את ידו, נראה שלאף ישראלי אין כוח לשום דבר אחר, אבל כמה מאות הגיעו להתווכח ולדבר במעגלים על צדק חברתי במוזיאון תל אביב ועל הדרך להזדהות עם מחאת 15 אוקטובר העולמית. היוזמה של איה שושן, בוגרת המאבק בספרד, הייתה שונה מהאירועים ההמוניים שמארגנים אנשי ליף ושפיר, והרחבה לא הייתה פקוקה במיוחד, אבל היה טוב לראות שוב אנשים מדברים על דברים אמיתיים, ושהמילה ערבות נהגית לא כהליך בנקאי לפני שכירת דירה. חלפתי על פני מתחם האקולוגיה, תרמתי כמה מטבעות לאנשים חסרי דיור, וישבתי על מחצלת מאחורי אישה על כסא גלגלים עם דגלים של ישראל וגלעד שליט. קל ללעוג לכך שלא מדובר ברבבות, אבל מה הטעם, זה כמו אדם שלועג לעצמו. עשינו את זה שנים.

ושוב ההקשבה המפתיעה הזו, שלא ברור איך נחתה על העם הישראלי. בחורה מתולתלת אמרה שהחינוך לא צריך רק תקציבים, אלא הפסקה של רדיפת ההישגיות והאינדיבידואליזם, וקיבלה מחיאות כף גדולות. היה קשה שלא להתייחס למהפכה העולמית המתגברת, אבל את דוד, איש כיכר הלחם המיתולוגי ומי שבימים הראשונים של המחאה ברוטשילד הסתובב מאושר עם כיכר לחם ישן מהכיכר המיתולוגית, עלה ואמר "אותי לא מעניין העולם. בישראל, אין ל800,000 ילדים סנדוויץ' להביא לבית הספר".

3. "אנשים מתגעגעים לאירועי שמאל קטנים למען הפלסטינים", הפתיע אותי איש שמאל עם קוקו בשולי האירוע. "זה בטוח יותר טוב משלמה ארצי מתחבק עם דפני ליף".ניסיתי להגיד לו שלמחאה היו יותר הישגים ושחלק ניכר מהמחאות בעד הפלסטינים לא ממש סייע לפלסטינים. אבל הוא לא הסכים, והתעקש שלמחאה החברתית לא היו הישגים. ניסיתי לדבר על מה שקרה בתנובה והוא אמר "אני טבעוני, לא משנה לי שתנובה הורידו מחירים".

4. על הכול היה נסוך איזה עצב מכך שלא הייתה מסיבת ריקודים המונית ברוטשילד כפי שתוכנן. לאחר שכמעט קיבלנו אישור, רון חולדאי חיבל בעניין, בישרו אנשי המחאה. בעיני צעירים רבים בתל אביב, חולדאי, אף שהודיע על תמיכה במחאה ורואה בעצמו סוציאל-דמוקרט, הפך למעין גרגמל מקומי שכאילו רוצה לחרב הכול, ונראה שבחודשים האחרונים החליף את נתניהו וברק כאדם השנוא ביותר בסביבה. בתגובה, חולדאי יוזם כמעט מדי יום אירוע יחצ"נות או הודעה לעיתונות. חלקם מהדברים שהוא עושה חיוביים, אחרים הם כמו למשל אותו רמזור אופניים לא שימושי בטיילת, ואני אומר זאת כנוסע מתמיד לטיילת על אופניים. כשהוכרזה המסיבה המתוכננת חשבתי על מסיבות "הרייב נגד הכיבוש" שאני וכמה צעירים, כשהיינו בגיל של ליף, יזמנו בהרבה פחות הצלחה 9 שנים פחות עשרה ימים לפני שליף עברה לאוהל, ב24 במאי 2002. האתר של הרייב כבר נפל ונקנה על ידי חברת משקפי שמש. אני מחפש בגוגל את המניפסט שלנו ומוצא את המשפט "זהו דור שתשוקתו הגדולה היא לחיות". המסיבה הראשונה התקיימה באותו מקום שבו אני נמצא, מול מוזיאון תל אביב. אולי בגלל תלאות "הרייב" אני סבלני ומפרגן כל כך למאבק הזה. אני יודע כמה קשה להביא כמה אלפי אנשים, או אפילו מאות, לצאת מהבית. גם אצלנו היו כל מלחמות האגו המטופשות, הדילמה בין מיסוד לבלגן, ניסיונות השתלטות של גורמים פוליטיים, רגעי שפל קשים. ובשורה התחתונה, הרבה פחות תוצאות.

5. על רחוב שאול המלך, משפחה הולכת ורואה את האנשים יושבים על כסאות פלסטיק ומקשיבים אחד לשני. "אבא, מה זה הדבר הזה? אבא מה הם עושים?", שואל הילד. האבא עונה. אני רחוק מכדי לשמוע את התשובה.

6. השעה עשר בלילה. אני ממשיך לבית העם ברוטשילד 69. למעלה מופעלת מערכת הסאונד ולמטה מתחילה מסיבה של אנשי המחאה שהושתקו. בחוץ מתחילים להתאסף צעירים, האווירה שמחה. השעה עשר ועשרים. ניידת של פקחים עוצרת, אנשיה עולים למעלה בפנים כעוסות. ובכל זאת אנשים רוקדים בטירוף ברחוב רוטשילד וחוסמים צד אחד שלו. יש הרבה כעס לפרוק והרבה שמחה לשמוח. המשטרה איכשהו מגיעה להסכם בין ראשי המפגינים שיוותרו על חסימת הכביש ויוכלו להשמיע את המוזיקה עד אחת עשרה. דפני ליף, שקראה תמיד לרדת מהמרפסת, צועקת במגפון מהמרפסת לעזוב את הכביש כדי שיתנו למוזיקה להמשיך. הרוקדים רוטנים ועוזבים את הכביש. מישהו על חומת אבן מחזיק בעצמו מגפון וקורא לחזור לכביש, וחלק חוזרים.

7. אישה מבוגרת מבקשת את המגפון מתלוננת שהרוקדים לא נתנו לאוטובוס של הבת שלה לעבור. היא צודקת. לפתע מתחילה ריצה המונית. המשטרה רודפת אחרי מישהו. אחרי השוטרים, רודף הקהל כולו. זה מפוגג את המסיבה, כי כולם עוברים להיות ליד מכונית המשטרה שבה תפסו את העצור בהמשך הרחוב. מה שקורה שם הוא המשך השמחה: מעגלי ריקודי עם של "עוד לא אהבתי די" ו-"מי שמאמין לא מפחד". טוענים שכל היס"מניקים מתעסקים עם עסקת האסירים, אבל זו אולי שמועה. בסופו של דבר המשטרה משחררת את המעוכב לאמבולנס והשמחה ממשיכה. לפתע מצביע אחד המפגינים על מפגין אחר שמדבר בסלולר ומתחיל לשיר 'הוא סמוי, הוא סמוי' וכולם מפנים אל האיש מצלמות. הסמוי נבוך וממשיך לדבר בסלולר כאילו הוא בשיחה חשובה עם אימו. חיבתי מיד ניתנת לסמוי המסכן הזה.

8. רק כעבור שעה שהכביש נחסם, מגיעים שוטרים רבים למקום. הם מפנים את השטח בפחות אלימות מאשר באירועים ליד העירייה. במסיבת המחאה של חיפה, באותו זמן, יש דיווחים ברשתות החברתיות על אלימות ואפילו גז מדמיע. בשלב מסוים, המשטרה מניחה גדרות ברזל ומחלקת את המפגינים על רוטשילד משני צדי נחמני, וכך כולאת את עצמה. כל אחד מהצדדים שר שורה משיר ונענה על ידי הצד השני, כשבאמצע עומדים השוטרים המשועשעים ומתאפקים לא לחייך. האווירה היא כשל טיול שנתי. "מהלילות הכי יפים שידעתי בשדרות לו הייתי רוטשילד", מסכמת סתיו שפיר בטוויטר את הלילה שבו שוב המחאה חזרה ללהוט ברחובות, אחרי שהוספדה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו