על פרשת דרכים: בין האוהל לכנסת

הקרע בין ליף לשמולי לא היה מבייש אף פוליטיקאי מקצועי. קבוצה אחת מבקשת לשמר את התמימות של המחאה, והקבוצה השניה פונה לפרקטיקה

יוסי ורטר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי ורטר

במוצאי שבת תתמלא כיכר רבין בתל אביב בדורשי צדק חברתי. זהו הימור די בטוח. על מנת למלא את הכיכר והרחובות החובקים אותה, די ב-60 אלף איש. לפני חודשיים יצאו כמעט חצי מיליון מוחים ברחבי הארץ לשורה של צעדות והפגנות, במחאה על מצבם הכלכלי, על השיטה הדפוקה, על יוקר המחייה השערורייתי, על התעשרותם של הטייקונים, על חוסר התקווה. מאחר ושום דבר לא השתנה, אין סיבה שהמפגינים, כולם או רובם, לא יחזרו לצעוד ולמחות ולצעוק (וגם לצחוק, ממערכון חדש של החמישייה הקאמרית שתתאחד באופן חד פעמי לרגל חזרתה של המחאה החברתית).

בימים האחרונים מתנהל ויכוח ער בקרב מארגני המחאה, על המסר המרכזי של ההפגנה. האם לקרוא להקדמת הבחירות, להפלת הממשלה, להפלת ראש הממשלה, או להסתפק באמירות מתונות יותר. יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שמקיים קשר הדוק עם כל ראשי המחאה, ממתין לראות מה יעלה בגורלה של ההפגנה מחר. אם תצליח, אם הצונאמי יתרומם מחדש, הוא יראה בכך אות להחרפת מאבקו הצודק נגד תנאי העסקת עובדי הקבלן. ועדות הכנסת יחלו לעסוק בשבועות הקרובים בסעיפים השונים של דו"ח טרכטנברג, בדרך לחקיקה. זו תהיה הזירה שבה יוכרעו גורלו של הדו"ח ובמידה רבה גורלה של המחאה.

שתי קבוצות לחץ ילוו את הח"כים, כמעט באורח יום-יומי: קבוצתו של יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית איציק שמולי, שסבור שיש לתמוך בסעיפים ה"חיוביים" ולנסות להציג אלטרנטיבה לסעיפים שבעיניו הם שליליים, או לא קיימים; וקבוצתם של דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס וחבריהם, שאינם מוכנים להכיר בדו"ח טרכטנברג ותובעים תקציב חדש. דרישה נאיבית ולחלוטין לא ריאלית.

הקרע בין שתי הקבוצות, ובעיקר בין ליף לשמולי, הוא סוד גלוי בסצינת המחאה התל אביבית. ההשמצות שעפות מצד לצד, ריב הקרדיטים, המאבק על המשך הדרך ועל ההובלה לא היו מביישים מפלגות ותיקות ופוליטיקאים מקצועיים. לפני כשבוע, בניסיון ליישר הדורים, התקיימה פגישת פסגה בין ליף לשמולי על גג איזשהו בניין בתל אביב, שלקח זמן רב ומאמץ גדול לתאם אותה ולמצוא לה אתר הולם, ושלא יישרה דבר.

להפך. הבדלי הסגנון בין השניים זועקים: ליף, שפיר וחבריהן מבקשים לשמר מה שהם מכנים "התמימות". זו שיצרה ביולי השנה תופעה חברתית פנטסטית, שסחפה אחריה מדינה שלמה ועוררה עניין רב בעולם. שמולי ואנשיו רגועים יותר. פניהם לכנסת, לוועדות הכספים והכלכלה. שמולי חושב שתם עידן ההפגנות הגדולות, שהגיעה העת לעבור לפעולות מחאה בקמפוסים, ומחוץ להם, במקביל לפעילות בכנסת.

ליף, מן הסתם, חושבת אחרת. אולי הוא צודק, אולי היא צודקת. מסיבת העיתונאים שהיא כינסה באמצע השבוע בכיכר רבין, היתה מפגן של טעם רע. היא ישבה לה שם ונזפה, מנופפת באצבע צרדה מטפורית, בנתניהו, כאילו היה תלמיד שלה, או ילד שלה. "ביבי, תראה מה קורה באמריקה", גערה בו בגסות. היא איימה עליו שזו "הפעם האחרונה" שהיא פונה אליו ישירות, (לפני מה? לפני שהיא מגייסת עורכי דין?) והודיעה לו שלא תיישיר מבטה אליו לעולם.

היא גערה בו על שהמלה הראשונה שאמר לאחר שהחזיר את גלעד שליט, היתה "אני". אבל בקטע הקצר ששודר מדבריה בטלוויזיה ובאינטרנט היא השתמשה במלה "אני", לפחות עשר פעמים. אם לה מותר, למה לנתניהו אסור.

נדרשה מידה לא מעטה של אטימות מצדה של ליף, לשבת ליד ניצולת שואה כבת 80, ולספר לאומה כמה קשים חייה שלה, של ליף. בכל זאת, מדובר בצעירה ברוכת כישרונות, בת להורים אמידים, שכל חייה לפניה. "אני אשה עייפה", קוננה, "ביבי, אתה מסתכל על אשה עייפה". המצלמות קלטו את הקשישה הנבוכה שלצדה, רות קריגר שמה, מעיפה לעברה מבט תוהה ומודאג קמעה. "זה קצת מרגיש כמו תיכון כשנכנסים פנימה", אמרה ליף על הכנסת.

אפשר לומר על הכנסת הרבה דברים, אבל תיכון? בכל מקרה, בתיכון הזה מתקבלות הכרעות דמוקרטיות במדינה. נחקקים חוקים. עוברות רפורמות. ממשלות קמות וממשלות נופלות. ברוכים הבאים למציאות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ