בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תעלומה בכנרת: מי גנב את הקסדה שהפכה לסמל

בבית העלמין כנרת הזדעזעו אתמול לגלות שאחת משתי הקסדות שהיו מונחות מאז 1948 על מצבתם של דן כנרתי וגור מאירוב, נגנבה, ומאשימים את המטיילים חסרי המודעות לעבר

10תגובות

קבוצת התלמידים שסיירה אתמול בצהריים בבית הקברות של כנרת, על שפת המים, נראתה מתמסרת ברצון וברצינות להיסטוריה של המקום. על אף שדגדגו בקושי את גיל 14, ידעו הנערים והנערות להיענות למורה ולענות נכונה על שאלתו מאיזו מחלה נפטרה רחל המשוררת. אולי משום שהיו תלמידי בית הספר "העמק המערבי" שבקיבוץ יפעת - מקורבים למקום ולמורשתו.

כשברקע מתנגן חרישית השיר "כנרת", צעדו התלמידים - כמו אלפי ישראלים שעוברים במסלול זה מדי שנה, ממצבתה של כותבת המלים רחל, אל מצבתה של המלחינה - נעמי שמר. אולם אפילו הם, לא הבחינו בצמד המצבות הסמוכות שאינן חלק מהמסלול התיירותי של המקום, אך בעלות משמעות רבה לוותיקיו. גם לא נחיק מרק, איש התחזוקה של המקום, שעמד לידן שבור לב. מרק, בן 73, פוקד את המקום מדי בוקר, רק כדי לוודא שהכל נקי, מסודר ועומד במקומו. אתמול בבוקר - עוד לפני שהחלו להגיע המבקרים, הוא נעצר בתדהמה ליד מצבותיהם של שני החיילים הנערים דן כנרתי וגור מאירוב. שתי מצבות צבאיות הסמוכות לקברה של רחל המשוררת, ואשר מה שהבדיל אותן מהאחרות היה קורת בטון שעליה נכתב "הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו", ושתי קסדות צבאיות ישנות שהונחו עליהן עם מותם של הנערים - לפני 63 שנה. אתמול בבוקר - אחת מהן היתה חסרה.

סיור בבית העלמין של כנרת, הוא סיור בעברה של תנועת העבודה ושל ראשית ההתיישבות בעמק. ברל כצנלסון, בורוכוב, הס, סירקין ועוד, קבורים שם לצדם של חלוצים שטבעו בירדן או בדיג בכנרת, אלמונים שגורשו מתל אביב ומתו ממחלות, צעיר מהמעברה בצמח, חלוצים שמתו באש, בהתהפכות עגלת זיפזיף ורבים שמתו בזקנה טובה וזכו לראות את מפעל חייהם מתגשם.

זוג המצבות של כנרתי ומאירוב, מחביא מאחוריו את אחד הסיפורים היותר מרגשים עבור אנשי העמק הוותיקים. סיפור שמשך שנים סברו בכנרת, היווה את ההשראה לשיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שכתבה נעמי שמר - בת כיתתו של כנרתי, אך גם כשהכחישה זאת - לא פגע במיתוס המקומי.

סיפורם של דן כנרתי וגור מאירוב הוא סיפורם של רבים מנערי דור תש"ח: נולדו וגדלו בכנרת להוריהם - חנה ושלמה כנרתי ושרה ושאול מאירוב, שהצטרפו לקיבוץ סמוך לשנת 1920. כנרתי, בן כתתה של נעמי ספיר (לימים שמר) נולד ב-1930 ומאירוב שנה אחריו. על כנרתי נכתב בדפי ה"יזכור" של קבוצת כנרת כי "מילדותו הצטיין ביחסו הרציני ללימודים, וכי "השתתף בקביעות ובהצטיינות בתזמורת המיתרים של הקבוצה. הרבה בעיסוקי ספורט, במיוחד בשחייה, והיה מראשוני השחקנים בכדורסל בכנרת". על מאירוב נכתב כי "גדל בטבע, נשם מילדותו את אוויר החירות וספג את רוח המסירות לארץ ולכנרת. היה יפה תואר, בריא, חזק בגופו וזריז, ער, תאב דעת ולימוד, תמים ונבון. בעל רצון חזק, עז ונמרץ אך גם שקול, מתפרץ וגם צנוע. חבר נאמן ומסור ללא גבול וחשבון, ממעט בדיבורים ובצורות נימוסים מקובלות. ער ונלהב למוסיקה, כולו תוסס חיים, עליז ושובב, לוהט ונלהב ומדביק חבריו בלהטו".

אולם נעוריהם נקטעו בשל המצב הביטחוני. בהיותו בן 16, נעצר כנרתי באכזריות על ידי חיילים אנגלים שפשטו על כנרת ב"שבת השחורה". בגיל 17 כבר הפך ללוחם והשתתף בכמה קרבות ובין לבין שב לעבוד ברפת. לאחר הכרזת המדינה, עם פלישת הסורים, נקרא להלחם בקרבות הקשים לבלימת הסורים ונפגע בצמח. יעקב מלמד מכנרת מספר כי "גור מאירוב ואהרוניק ישראלי מכנרת החליטו שאת דן לא משאירים פצוע, והם הצליחו לפנות אותו למרפאה בכנרת". כנרתי, שהיה במצב אנוש, הועבר לבית החולים "שוייצר" בטבריה ומת מפצעיו כעבור עשרה ימים, ב-27 במאי 1948, והוא בן 18.

בזמן ההפוגה בקרבות התבקשו הצעירים להישאר בקיבוצי העמק. מאירוב בן ה-17 התקשה לקבל את ההוראה. "מותו של דן היה עבורו מכה כואבת, הנקם בער בו", נזכר אתמול מלמד, שבעת הקרבות היה בן 20. מאירוב ומלמד ברחו יחד מכנרת והשאירו אחריהם מכתב: "למפקדה, שלום! אני מצטער שאני מוכרח לפנות אליכם בדרך הכתב ולא בדיבור ישיר. החלטנו לצאת. לא בקלות החלטנו לצאת בדרך ההסתלקות. תמיד התנגדנו לדרך זו ואנו מקווים שלא רבים ילכו בדרכנו זאת, אולם הרגשנו שאנחנו מוכרחים ללכת ואתכם הסליחה. לו היינו רואים איזו תקווה שהיא לסדר את העניין על ידי משא ומתן ישיר, היינו עושים זאת. הננו מוכנים לשאת בתוצאות הליכה זו. בידכם להטיל עלינו עונש כרצונכם - ובצדק. אבל זכרו שלא ברחנו מהחזית, אלא להיפך! אנחנו מקווים להתראות אחרי המלחמה. ושוב אנחנו מבקשים את סליחתכם!!! בניכם גור ויעקב".

מאירוב ומלמד הצטרפו ליחידת קומנדו שהוקמה אז, בפיקודו של רפי קוצ'ר, ושתפקידה היה לפעול בעורף האויב. "כל לילה יצאנו למבצע", מספר מלמד, "וביום נקראנו למוצבי סג'רה שהיה חשש כי יפלו". בבוקר ה-12 ביולי, חולה וקודח בחום של 40 מעלות, הגיע מאירוב לסייע לחבריו בעמדה המערבית בסג'רה, בקרב מול צבא המתנדבים הערבי של קאוקג'י. כדור צלף פגע בראשו והוא מת, בן 17.

"לקיחת הקסדה הזו - זה מעשה נבלה", אמר אתמול בכעס איש התחזוקה מרק, בשעה שניקה את שני הקברים. שני החברים הטובים נטמנו זה לצד זה, ובמשך עשרות השנים שעברו אף אחד לא העז לגעת בשתי הקסדות ההיסטוריות שהונחו על קבריהם. "רק לפני כמה חודשים ביקר כאן ראש הממשלה נתניהו והצהיר כי זהו אתר מורשת לאומי", הוא מטיח, "אני מציע שנבדוק מה המורשת הזאת אומרת היום לאנשים".

מותו של גור מאירוב הכה בהלם רבים באותה התקופה. אביו, שאול מאירוב - מי שהקים את המוסד לעלייה ב' והיה ממקימי משרד הביטחון וסגן שר הביטחון במלחמת העצמאות - ששינה בעקבות מותו את שם משפחתו לאביגור. שמונה ילדים בכנרת נקראו "גור", על שמו. דני וילצ'יק, לימים מנתח לב נודע, שהגיע לקיבוץ כילד חוץ יחד עם אחותו אילנה (לימים האמנית הנודעת), זכרו לגור מאירוב את החסד על שהיה בן הקיבוץ שלקח עליהם חסות והגן עליהם בזמן התאקלמותם במקום ובחברה הקיבוצניקית הקשה. לאחר מותו, שינו שניהם את שם משפחתם ל"גור".

"היום", מסכם מרק, "זה לא אומר כלום לאף אחד". הוא מספר על קבוצות התלמידים שמגיעות לכאן, "נגררים", כהגדרתו, למקום שאין להם בו לא הבנה ולא עניין. גם רכז הביטחון של הקבוצה, יוסי גור, אמר כי הוא מניח שלא מדובר בגנבי מתכות אלא, אולי, באספן מזכרות. "אם נגלה שעוד קברים או חפצים פה נפגעו, נפנה למשטרה", הוא אומר. "לפני שנדבר על התקפה באיראן כן או לא, בואו נבדוק מה קורה אצלנו", חורץ מרק. "המקרה הזה מסמל עבורי את הניתוק שלנו מהעבר, מהמורשת, מהערכים. זה האיום האמיתי עלינו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו