בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל אלופת העולם בשיעור עובדי הקבלן בה

10%-5% מהעובדים בישראל הם עובדי קבלן המשתכרים שכר מינימום ואינם יכולים להפריש שליש משכרם לדיור. בארה"ב רק 2% עובדי קבלן. כתבה שנייה

50תגובות

ישראל היא אלופת העולם בהעסקת עובדי קבלן. לפי נתוני האגודה לזכויות האזרח, ולמרות שהנתון המדויק של מספר עובדי הקבלן המועסקים בישראל אינו ידוע לאשורו ונע בין 250 ל-300 אלף עובדים, בישראל מועסקים בין חמישה לעשרה אחוזים מכלל העובדים באמצעות קבלני משנה - הגבוה ביותר מהמדינות: בריטניה (4.8 אחוזים), יפן (2.8 אחוזים), צרפת (2.5 אחוזים) ארצות הברית (שני אחוזים) ועוד.

אך להיות עובד קבלן בישראל זה לא רק לעבוד ללא ייצוג על ידי איגוד מקצועי והבטחת פנסיה ראויה; עובדי הקבלן, שמרוויחים לרוב שכר מינימום בלבד, כורעים תחת הנטל ומשוללים ביטחון תעסוקתי. בהיעדר אפשרות לתכנן לטווח הארוך הוצאות משמעותיות, כמו רכישת דירה, למשל, רבים מהם הופכים למחוסרי דיור.

לא מדובר בהכרח באדם שמתגורר ברחוב - על פי הגדרות ארגוני המגזר השלישי, אדם נמצא במעגל מחוסרי הדיור ויכול להפוך לכזה, אם, למשל, הוא מוציא למעלה משליש ממשכורתו על דיור, או חי אצל קרובי משפחה. בעבור עובדי קבלן, שמשכורתם נמוכה בין כה וכה, אי אפשר כמעט לדמיין איך ניתן להוציא סכום נמוך משליש מהמשכורת על דירה ראויה למגורים.

בשנייה מפלוס למינוס

אלעד ברגמן, חיפאי, בן 24, הוא עובד קבלן המועסק בשמירה. עם שכר של 3,800 שקל, הוא מסביר כי "המשכורת עוברת בשנייה מפלוס למינוס". אחרי שבחודש יולי החוזה של דירתו החיפאית עלה מ-1,600 שקלים בחודש ל-2,500 שקלים, הבין ברגמן כי לא יוכל לעמוד בתשלום זה. מאז, אין לו קורת גג קבועה, ושמו נוסף לרשימת מחוסרי הדיור. לא אלו שמנהלות רשויות המדינה (שמבחינה רק בזכאים לדיור ציבורי - כ-8,000 פניות בשנה מגיעות למשרד הבינוי והשיכון בבקשה להכרה), אלא דווקא זו המצויה בקרב העמותות הפועלות בתחום ובקרב אנשי האסיפה הארצית: רשת קהילות המחאה החברתית.

לחצו לייק וקבלו את מיטב כתבות "הארץ" הישר לפייסבוק

חגי פריד

בהתחלה נשען ברגמן על חברים, אחר כך על המאהל החיפאי. לאחר מכן הוא פלש לשטח אדמה באחד מהמושבים באזור חיפה, והקים שם בית. מניילון. "החיים מתנהלים רגיל בין הניילונים. יש מקרר, מכונת כביסה, אפילו תנור חימום. 40 מ"ר פלוס גינה. אבל מניילון", מסביר ברגמן. כמי שפלש באופן בלתי חוקי, הוא פונה פעם אחר פעם על ידי מינהל מקרקעי ישראל, עד שבסוף, בשבועות האחרונים, אמר נואש ושכר דירה מצומקת בחיפה. גם היא עולה יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו, ולכן נחשבת בעיניו לדיור זמני בלבד.

על מנת לצאת ממעגל מחוסרי דיור, אומרים באגודה לזכויות האזרח, יש צורך בשינוי משמעותי יותר באופן הסיוע הממשלתי המוענק לאזרחים. "אני עובד כבר שבע שנים רצוף. עוד מתקופת הצבא. אבל בית אני לא יכול לא לשכור ולא לקנות. אני עובד בשמירה, בלילות, ומתרגלים לחזור לבית מסוג כזה. זה לא שאני בא ומספר לכולם בעבודה, 'אה, אני גר בניילון', אבל מתרגלים", אומר ברגמן. "בית הכי מעפן בחיפה זה היום כבר 2,000 שקל. מה עם מים? מה עם חשמל? מה עם ארנונה? נגמרה המשכורת. אני לא מסכן. אף פעם לא הייתי מסכן. פשוט יש לי את המשכורת שלי והיא לא מספיקה".

אך גם הזכאים לדיור ציבורי, שכבר מתגוררים בדירת עמידר זה שנים, לא יכולים להסיר מעליהם את עננת סכנת הפינוי. ואם נופלת עליהם צרה כלכלית כזו או אחרת - מחלה של אחד מבני הזוג המובילה להפסקת עבודתו - המאזן הפיננסי שלהם משתנה לחלוטין והדרך למגורים ברחוב נראית בעבורם קרובה מתמיד.

פעם הייתי מבוססת

אסתר אוחנה, בת 61 מבית שאן, מספרת כי "פעם הייתי מבוססת. לא אגיד שהייתי עשירה, אבל היה לי כסף. אפילו הרחבתי את הבית. עד שבעלי נפל. היום אני מסובכת מכל הכיוונים. מרוויחה שכר מינימום, ואני עושה עוד שעות נוספות, כדי שאוכל להסתדר איכשהו. אבל אני לא מצליחה. הכל נופל עליי".

גיל אליהו

אסתר מתגוררת בדירת עמידר בבית שאן. רבים בעיר הזו, כמעט שליש, לפי הערכות, מתגוררים בדיור ציבורי. אחוז האבטלה בעיר, אינו כה גבוה. אסתר, שעובדת במשרה מלאה ועדיין לא מצליחה להשיג קורת גג בטוחה, לא שונה בהכרח מנשים אחרות בעיר.

לפני שבע שנים, הזעיקו אותה למקום עבודתו של בעלה, במחלבה של תנובה בתל יוסף, וסיפרו לה כי הוא נפל והתמוטט. מאז, חייהם של בני משפחת אוחנה השתנו מהקצה לקצה. "שלוש שנים לא עבדנו, אני ובעלי - פיטרו את שנינו בגלל זה. נשארנו בלי כסף שלוש שנים וכל החובות הצטברו - החשמל, המים, עמידר. מאז, אני סוחבת את החוב הזה אתי", היא מספרת.

למרות הקצבה מביטוח לאומי שבעלה מקבל כנכה 100 אחוזים, ויחד עם שכר המינימום שלה כפועלת במפעל עוף טוב (כולל שעות נוספות משכורתה מסתכמת ב-4,100 שקלים בחודש), הם לא מצליחים לגמור את החודש. לאחר שחשבה שעלתה כבר על דרך המלך, בעקבות הסדר חובות שהגיעה אליו עם חברת המים המקומית, היא קיבלה דרישה לתשלום חוב נוסף - של 95 אלף שקל. לאוחנה לא ברור מה מעמדו של החוב הזה ומאין הוא נוצר, והוא רק מתווסף לסכנת הפינוי המרחפת תמידית מעל ראשה, עקב חובות העבר המשפחתיים. "עוד אין לי הסדר. לא עם עמידר, לא עם אף אחד. אני מפחדת שכמו שעיקלו לי את החשבון מתאגיד המים, יעקלו לי את החשבון גם מעמידר, ואז אני באמת מסובכת מכל הכיוונים".

מחברת עמידר נמסר כי "בחברה לא התקבל דיווח על נזילה בדירה. כדי שיתאפשר לעזור בטיפול המקרה, התבקשו הדיירים להמציא את כל המסמכים הנדרשים מהעירייה על תקופת החוב ומקורו, וכן התבקשו לבצע בדיקת תקינות מונה מים מול העירייה, אך עד כה לא עשו זאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו