טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסון אוטובוס הסוהרים לא מרפה משוטרי המז"פ

שנה אחרי אסון השריפה בכרמל מספרים חוקרי היחידה הסגורה על הקושי לתפקד ועל חברי היחידה שנשברו ולא חזרו לעבוד

תגובות

מפקח איתי מקובסקי, רס"מ חיים צרפתי ורס"ר לביא אריה הם שלושת חוקרי מז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי) שהגיעו ראשונים לזירת האסון, מיד לאחר שאוטובוס צוערי שב"ס נלכד באש בשריפה בכרמל לפני כשנה. הם היו הראשונים להבין שהפצועים הם למעשה הרוגים, שאת חלקם הם אפילו מכירים, ונאלצו לעבוד על אוטומט כדי להתמודד עם המראות. למראית עין הם מתעקשים שהיחידה הסגורה מז"פ של אזור חיפה מתפקדת כרגיל, אבל בין השורות הם מודים שהיחידה לא מה שהיתה פעם. היו כאלה שעזבו את הזירה, שלא יכלו לשאת את המראות ולא חזרו ליחידה. מתוך 12 חוקרי מז"פ שהגיעו לאזור השריפה, ארבעה לא חזרו לעבוד בזירות אירוע. מקורבים להם סיפרו שנעלמו. שניים בחרו שלא לחזור לעבוד כלל, הסתגרו בביתם ובקושי שיתפו את חבריהם בתחושותיהם. הם ממשיכים להיות מטופלים במערך בריאות הנפש של המשטרה, אך שומרים על שתיקה בכל מה שקשור לתהליך התמודדותם.

"היו כאלה שבזמן האירוע היה אפשר לראות עליהם שהם לא כהרגלם", מספר מקובסקי, חמש שנים במז"פ. "אנחנו אמנם רואים גופות בשגרה, אבל זאת היתה זירה שאנחנו לא רגילים לראות. לא היה אסון כזה בארץ. היו חוקרים שישבו על המעקה שהיה אפשר לראות על הפנים שלהם שמשהו לא בסדר". השלושה מספרים שבאופן חריג היו במז"פ כאלה שאפילו במהלך האסון התקשו לתפקד, הסתובבו והלכו. "ראיתי חברים שלי נשברים, שהיו בזירה והיה להם מאוד קשה. עדיין קשה להם מאוד. גם לי לא קל עם זה. אבל לא הרמתי דגל", מספר אריה.

דן אמיר

הראיון עם השלושה נערך ביום של האזכרה לזכרו של איציק מלינה, ראש משרד התנועה במשטרת חיפה. מקובסקי וצרפתי הולכים. אריה, שמונה שנים במז"פ, לא הולך. "קשה לי", הוא אומר.

על היחידה לזיהוי פלילי במשטרה, זו שאוספת דנ"א מחלקיקי גופות בזירות רצח ופיגוע, רושמת, מתעדת, מסמנת, כמעט לא מדברים. המז"פניקים אינם שוטרים כחולים רגילים. הם יחידה סגורה שלא מתרועעת עם אחרים, אנשים בתוך עצמם. לכן לא מפתיע לשמוע שעל הצד הזה של אסון הכרמל גם המז"פניקים מעדיפים לא לדבר. "זה כאילו שאת בירח ואת שואלת על כדור הארץ. אי אפשר להבין את זה", אומר צרפתי, 12 שנים במז"פ, בניסיון לתהות על קנקנם. "אין בן אדם נורמלי שיגיד שזה לא משפיע עליו. כי הסיטואציות שאנחנו נמצאים בהן הן לא הגיוניות בעליל. אני יכול לשכב במיטה בלילה גשום ואז לקבל טלפון שקורא לי כי נמצאה גופה. אני הולך לגופה, חוזר חזרה, מעיף את הבגדים לפח וחוזר לישון. זאת סיטואציה הזויה שאנשים נורמלים לא מבינים אותה ולא מסוגלים להבין".

ב-2 בדצמבר לפני שנה, בשעה 16:10, הם קיבלו את ההוראה לצאת צפונה כי אירע אסון. הדיווח היה קצר ולקוני. "לא ידענו לאן לנסוע", משחזר צרפתי. "אף אחד לא ידע מה קורה, היה ערפל קרב מושלם. זה לא כמו פיגוע שברור שישר נוסעים לשם". כשהשלושה בדרכם לאירוע, מצוידים בערכות לשליפת דנ"א, מרים מקובסקי טלפון לבית החולים הסמוך כדי לקבל הערכת מצב לגבי הפצועים. "אומרים לי שאין אף פצוע בדרך. אני שואל אחרים, לאף אחד אין תשובה. זה היה מוזר. כי במדינת ישראל למודת האסונות, יודעים בדרך כלל מהר מאוד כמה פצועים יש".

השלושה מחליטים לעלות לכיוון יערות הכרמל בכביש המפותל. צוותים אחרים של הזיהוי הפלילי חיכו בבתי החולים כדי לקלוט את הפצועים ולעזור בזיהויים. אז הם מגלים את ממדי האש ואת הפחד שאוחז בצוותים במקום. "אנחנו מגיעים לצומת ועוצרים אותנו. אני רואה שיושבים שם אנשים מאוד אמיצים, בלשים ויס"מניקים וכל הברזלנים, אלה שחושבים שהם גנרלים, נפוליאונים קטנים, כולם פחדו. אף אחד לא רצה לעלות למעלה. היה מן קו כזה שידענו ששם למעלה, זה פחד אלוהים", מתאר צרפתי.

כשהגיעו למקום גילו שהחושך ירד, עשן כבד באוויר, האוטובוס העלה עשן וסביבו שרועות 12 גופות. צוותי זק"א התחילו פעולות פינוי והשלושה קיבלו הוראה לאסוף את הגופות בטרקטור ולברוח מהאש שאיימה על האזור. כשהם משחזרים, הם מתווכחים ביניהם על הגרסאות. כל אחד אומר שהאחר הוא הגיבור. כשהבינו שכנראה לא יצליחו להציל אף אחד, עצרו את הכל. "מבחינת זיהוי, היה חשוב להשאיר את הגופות במקומן", אומר צרפתי. "חלק מהגופות נמצאו במרחק של כמה מטרים, במדרון הוואדי. התייחסנו אל הנספים כאילו הם חיים והזמנו צוות חילוץ מהדרום שהגיע עם ציוד סנפלינג".

מלאכת הזיהוי היתה בלתי אפשרית. טביעות האצבע נעלמו וברוב המקרים נאלצו החוקרים ללכת להורים לקחת מהם דגימת דנ"א ולהצליב. פרט הזיהוי היחיד שנמצא היה תג הזיהוי של ראש אגף המבצעים במחוז הצפוני, תנ"צ ליאור בוקר, שהיה מפקדו הראשון של אריה. "זה לא אסון ככל האסונות כי לרוב יש ניתוק בין הצוות לקורבן. באסון הזה ידענו בשלבים די מוקדמים שמדובר באנשים שאנחנו מכירים ברמת החיוך. שמרנו על קור רוח. אחד ממנגנוני ההגנה שלנו זה לעבוד על אוטומט באירועים כאלה. רק ככה מגיעים לתפוקה מרבית", אומר מקובסקי.

גם כשהם מתראיינים, הם מעדיפים שלא לדבר. כשהם כבר בוחרים לדבר, הם בוררים כל מלה. מפחדים להרגיז מישהו. למתוח ביקורת. הם מעדיפים לדבר על הגיבורים שהלכו לעולמם או במקרה הטוב להחמיא אחד לשני. הם צנועים, אך חשים לא מוערכים. "ההתנהלות של השלישייה שלנו עשתה לא רק כבוד למתים אלא גם הצילה חיים", אומר צרפתי. "להצלחה יש הרבה אבות, הכישלון תמיד יתום".

החוסן הנפשי שנדרש לעבוד במז"פ מביא לכך שרק אחד ל-15 מועמדים מתקבל ליחידה. ואף על פי שהמוות הוא חלק משגרתם, גם הם יודעים שתדמית הגיבור החזק, זה שלא נשבר, היא מצג שווא. "זה היה אמנם עוד אירוע קשה אבל מאוד משמעותי, אולי בגלל העוצמה של הריח", אומר מקובסקי. "אבל זה מצטבר לעשרות אירועים טרגיים שהיינו בהם. במחוז הצפוני יש מספר לא קטן של חוקרי מז"פ שהתקשו לתפקד. לפעמים שאני נמצא במדורות או ב'על האש' אני מוצא את עצמי מסתכל ונזכר. זה מלווה אותי". בשלוש בלילה של היום הראשון לשריפה הם חזרו הביתה. את המדים כבר זרקו בפח שבכניסה לבית. "איך מתמודדים?", עונה צרפתי בשאלה, "בטח לא בהדחקה. אני מזמן הבנתי שמוות הוא חלק מהחיים".

חגי פריד

הטראומה שאחרי האינתיפאדה השנייה

זו לא הפעם הראשונה שיחידת מז"פ נקלעת למשבר. בעבר פירק גל הפיגועים של האינתיפאדה השנייה את יחידת המז"פ שבמרחב שפלה. תשעה מתוך 13 חוקרי המז"פ ביחידה עזבו את המשטרה לפני כשמונה שנים והתקשו להמשיך בחייהם. בינואר 2010 התראיינו ל"עובדה" מקס פינטו, רפי בנודיז וצ'ארלי בוגנים וסיפרו על הקושי להמשיך בחייהם ועל הביקורת כלפי המשטרה. בנודיז ובוגנים גילו זה על זה כשנפגשו במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. בכתבה סיפרו על הבושה שהכתה בהם כשסבלו מסיוטים והתקשו לתפקד. כשפינטו אמר למפקדו שהוא לא מסוגל ללכת לזירת פיגוע, המפקד קרא לו "מורך לב" וטען כי הוא מסרב פקודה. לאחר שאובחן כי הוא סובל מפוסט-טראומה, סוכם כי יפרוש.

לדברי עו"ד מרב וייס-קרטיה, המתמחה בתביעות נגד משרד הביטחון מצד חיילים ושוטרים, יש מגמת עלייה במספר שוטרי מז"פ שדורשים להכיר בנכותם. "בשנים הראשונות יש הדחקה קשה, הם מנסים לשמור על התדמית, ורק לאחר מכן מבינים שמדובר בפוסט-טראומה, שהיא כמו הלם קרב. כיום זה יותר נפוץ. אני מעריכה שהיום החברה יותר מקבלת בעלי טראומה. אתה לא נחשב חולה נפש, אתה לא מנודה".

עוד מספרת וייס-קרטיה כי "הרבה שוטרים שסובלים מפוסט-טראומה קשה חוזרים אחרי תקופה לעבוד במז"פ, אבל לאופי אחר של עבודה שלא כוללת זירות הרוגים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות