בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדקייקה מוותרים על הסלולר, ומחכים לבג"ץ

בכפר הבדואי שבדרום הר חברון ממתינים להכרעה אם להקפיא את הריסת בתיהם. דחיית העתירה עלולה להוביל לגירוש התושבים לכפר המוכר על ידי הרשויות

11תגובות

ביום חמישי לפני שבוע היתה שופטת בית המשפט העליון מרים נאור האדם המדובר ביותר בכפר הבדואי דקייקה. גם בלי שידעו את שמה, תושביו - כולל הילדים הרבים - התעניינו כל הזמן אם השופטת נתנה או לא נתנה צו ביניים שימנע מהמינהל האזרחי להרוס את בתיהם ודיריהם. בצהריים עוד לא היתה כל דרך לאנשי הכפר לברר בטלפון אם ניתנה החלטה. הכפר, בדרום הר חברון, בשטח המסווג כשטח C, נחבא באגן מוקף בגבעות מתונות, ששמש הסתיו מרככת את צחיחותן. אין בו קליטה לטלפונים סלולריים והוא אינו מחובר לרשת הטלפון הקווי - כשם שאינו מחובר לרשתות המים, החשמל והביוב.

רק כשהתרחקנו מהכפר שמענו שנאור עוד לא יכלה לתת החלטתה. בניגוד למצופה, פרקליטות המדינה לא הגישה באותו היום את תשובתה לעתירה, שהגישו שבוע קודם לכן תושבי הכפר יחד עם ארגון "שומרי משפט - רבנים לזכויות האדם". את העתירה הגישה עורכת הדין קמר משרקי אסעד, ובה ביקשה להקפיא את ביצועם של 36 צווי הפסקת עבודה (שלב מקדים לצווי הריסה) - כל עוד לא תושלם תוכנית המתאר שמכין הכפר וכל עוד לא נדונה במוסדות התכנון שבמינהל.

בכפר חיים כ-400 איש, בני שבט הכעאבנה פרג'את. מעטים שמעו עליו, אבל מאבק ההישרדות שלו מצביע על תוכניות בלתי-מוצהרות שיש למדינה. המינהל האזרחי רוצה שכל תושביו יארזו את מיטלטליהם הדלים וצאנם ויעברו מעט צפונה, לחמיידה - כפר בדואי אחר של שבט הכעאבנה פרג'את, שמשנות ה-80 מאפשרות הרשויות לתושביו לחיות ולבנות בתוך "קו תיחום" של כ-300 דונם. במינהל מכנים את תוכנית ההעתקה "פתרון תכנוני". לדעת תושבי הכפר וארגון שומרי משפט - ישראל לוטשת עיניה לשטח הרחב הנושק לקו הירוק ומעוניינת לספחו, ובכל מקרה להבטיח שלא יחיו בו פלסטינים.

בחמיידה אכן יש חשמל, מים זורמים ובניינים, ואילו בדקייקה משתמשים עדיין באופן קולקטיבי בבור מים. בית הספר, מבני השירותים שלידו והמסגד הם בב"חים (בנייה בלתי חוקית) כמו כל הדירים, החושות, האוהלים ובנייני הבטון הזעירים. רק נגד בית הקברות מהתקופה העות'מאנית, שנמצא בכפר ובו נטמנו קרוביהם, לא הוצאו צווי הריסה. הקברים מעידים בשתיקה על שורשי התושבים ושייכותם לאותן גבעות, הרבה לפני קום מדינת ישראל.

תוכנית המתאר שמכין הכפר התגבשה בעקבות עתירה קודמת לבג"ץ, שהוגשה ב-2009. בית המשפט אמנם לא דרש מהמינהל האזרחי לשאת באחריות, כנציג "המדינה הכובשת", כפי שדרשו העותרים, ולהכין תוכנית מתאר (כשם שהוא מכין להתנחלויות הסביבה), אבל איפשר לכפר להכין אותה. מתן צו ביניים להקפאת תהליך ההריסה יהיה משום איתות לרשויות שעליהן להתייחס ברצינות לתוכנית שתושלם במהלך החודש. אי מתן צו ביניים יאותת שזהו משחק מכור מראש ושהמדינה יכולה לזרז את הרס הכפר כולו.

המדינה טענה בדיונים המשפטיים ש"מקבץ דקייקה אינו יכול לשאת את עצמו כישות חברתית וגיאוגרפית". ד"ר מוסא נג'אדה, מנהל בית הספר העממי הקטן בכפר, שהקימה הרשות הפלסטינית ב-2005, מחייך במרירות: "כל מתנחל שמתיישב פה יכול להיות מיד ישות חברתית וגיאוגרפית מחוברת לחשמל ולמים ואנחנו לא?". הוא נולד בין הגבעות האלו: "כל הזיכרונות שלנו מפה. איננו נגד התפתחות, אבל רוצים להתפתח באדמתנו".

נכון להיום, המדינה לא נתנה תשובתה לבקשה להימנע מהריסה. אפשר שהתשובה מתמהמהת משום שהפרקליטים עסוקים בקריאת שתי חוות דעת מקצועיות, שצורפו לעתירה, פרי עטם של שני פעילי "במקום - עמותת מתכננים לזכויות תכנון". חוות הדעת הן פרי עבודת שטח ומחקר של האנתרופולוגית שולי הרטמן והמתכנן אלון כהן, ובהן הם מסבירים מדוע העתקה בכפייה של תושבי דקייקה אינה עולה בקנה אחד עם אורחות החיים והמסורות החברתיות-שבטיות של תושבי הכפר, ורק תיצור בעיות חברתיות חמורות יותר. "שומרי משפט" ועורכת הדין משרקי אסעד מדגישים גם את הפן החוקי: ההעתקה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת ממילא אסורה על הכוח הכובש לפי החוק הבינלאומי.

עו"ד משרקי אסעד ביקשה שכמו במקומות אחרים, ייתן המינהל האזרחי היתרי בנייה בדיעבד למבנים שהוקמו. גורמים במינהל האזרחי אמרו ל"הארץ" ש"רשות התכנון אינה בוחנת בקשה לקבלת היתר בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע, שאם לא כן היא עלולה להיקלע למצב שבו היא מתירה בנייה תוך הסגת גבולו של הבעלים באותה הקרקע".

הרטמן מתארת איך במהלך מאה או מאתיים שנה "השבטים הבדואים חילקו ביניהם את המרחב, הן בין השבטים והן בתוכם. הם חיים בשלום עם החלוקה, שמקובלת ומוכרת גם על ידי שכניהם הפלאחים הפלסטינים". זו, מסתבר, חלוקה היסטורית-מסורתית שהמינהל האזרחי אינו מכיר בה. הרטמן שמה לב שהתושבים נזהרים באדמות שבבעלות משפחה שעזבה עם השנים לאזורים אחרים בגדה ואפילו בירדן: כל עיבוד חקלאי בהן ייעשה רק בהסכמתה. זוהי הוכחה שאין צורך במסמכי בעלות מהנוסח המערבי - כדי שלא להסיג גבול. דווקא מעבר בכפייה לחמיידה יהיה סוג של הסגת גבול: הוא יערער את החלוקה הפנים-שבטית, יפגע במנהגי ההפרדה הנהוגים בין נשים לגברים, יקשה על גידול הצאן ובעיקר יכפה על משפחות לעבור לאדמה שאינה שלהן - מעשה שלא ייעשה.

גידול הצאן נשאר עמוד שדרה חברתי וערכי, על אף ששטחי המרעה שהיו לשבט הצטמצמו עד מאוד מאז 1949. משטר איסורי התנועה שהוטל על הפלסטינים משנות התשעים גרם לאבטלה חמורה. בעשר השנים האחרונות התרוששו התושבים. הם כה עניים, שאפילו אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות סולר לגנראטורים חשמליים.

גורמים במינהל האזרחי אמרו ל"הארץ" שעד כה לא התקבלה התייחסותם של נציגי הכפר ל"פתרון התכנוני" שהוצע להם ולמיקום המדויק שלגביו מתבצעת ההסדרה התכנונית. אבל עמדת הכפר ונציגיו ברורה וכבר הושמעה בדרכים שונות. האדריכל אלון כהן מ"במקום" עיין בטיוטת תוכנית ההעתקה של המינהל האזרחי, שעליה חתום איתן אופיר, פרויקטור תכנון בכיר במנהלת הבדואים. על טיוטה זו כתב כהן שהיא מעידה על "חוסר אחריות תכנונית, רשלנות מקצועית והטעיה מכוונת של בית המשפט". היא מציעה "צפיפות מגורים שאין כדוגמתה באף כפר באזור, לא כל שכן באף התנחלות באזור". ביום ראשון שעבר טענה משרקי אסעד במפני המינהל האזרחי כי מבחינת המשפט הבינלאומי, מדובר בגירוש ובמחיקת הכפר. וד"ר נג'אדה מדגיש: "החשמל בחמיידה לא מפתה אותנו. אנחנו לא נעבור לכפר אחר, שאינו שלנו, גם אם כל בתינו ייהרסו".

מיכל פתאל
מיכל פתאל


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו