בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנוף של הכרמל משתקם, אבל הכאב רק מעמיק

שנה אחרי, המשפחות השכולות לא מוצאות נחמה. בסוף, מה שנשאר זה רק הכאב

5תגובות

היום לפני שנה הגניב אותנו ג'וש כהן במכוניתו המרופטת אל כפרו הבוער, עין הוד, לאחר שכל ניסיונותינו להגיע לכפר בשבילי הבננות, עוקפי המחסומים, כשלו. כך הכרנו את ג'וש, בחמ"ל הכבאים שלמרגלות ההר. במשך יום שלם הוא ליווה אותנו בינות הבתים הבוערים והאודים המעשנים. למחרת באנו שוב אל האש, וג'וש טלפן מודאג: "תיכנסו מהר לבית, המטוס יורה חומרים מסוכנים". זה היה כשמטוס הכיבוי הרוסי הענקי פלט לשונות של נוזל אדמדם אל האש שמיאנה לכבות בעמק. התיידדנו עם ג'וש.

שלשום סימסתי לג'וש. קבענו לבוא אתמול לכפרו, במלאות שנה לשריפה.

אחר הצהריים הוא טלפן לעמיתי, אלכס ליבק, וביקש ממנו גם להביא לו את אלבום הצילומים שלו, כפי שהבטיח לעשות בביקורנו הקודם. הוא עוד רצה לגולל באוזני ליבק את הקורות אותו בשנה שחלפה, אבל ליבק היסה אותו: "תספר לנו מחר". כך נסענו אתמול, טובי לב, עם האלבום של ליבק, לעין הוד, לביתו של ג'וש, להעלות את זיכרונות האש ולבקר בכפרו המשתקם. אותה מיצובישי חנתה בקדמת הבית, אותו בית אבן מסוגנן, שג'וש בנה במו ידיו, שהיום היה אמור לעקור ממנו אל ביתו החדש בעתלית.

אלכס ליבק

כמה נשים ישבו דומם במרפסת הבית. "את מי אתם מחפשים? את ג'וש? ג'וש מת", אמרה לנו אחת מהן, בעיניים אדומות. אחר כך ירדה אשתו מההר ורק אמרה לנו ביבושת: "באתם מאוחר מדי". אתמול, בשלוש אחר הצהריים, בערב יום השנה לשריפה, נקבר הגרפיקאי ג'וש כהן באדמת כפרו, ואנחנו נותרנו הלומים עם האלבום של ליבק שכבר לא היה למי להביאו.

גם העצים בהר שמול עין הוד מתו בחטף, זקופים, כמו ג'וש, היום לפני שנה. ההר המוריק, שהאדים והשחיר, הוא עכשיו הר אפור, אפור מאוד. שרידי בית האבן השרוף של הפייגנים נותרו שחורים, גם חורבת הבית של הקיינרים נותרה כשהיתה, היום לפני שנה. אז עוד בערה האש בבית ועל גדרו עוד היתה מודבקת מודעת האבל על מותו של אב המשפחה, ראובן קיינר, שנספה בתאונת דרכים יום-יומיים לפני השריפה, אבל חורבת הבית המפויחת נותרה בשלה: דבר לא השתנה כאן, פרט לחתול רחוב שמזנק עכשיו מהאפר. ערימת ספרים שניצלה מהאש עדיין מונחת בקדמת הבית: "בוא נצלם", של מייקל לנגפורד, "המדריך המקיף לניהול עסקים קטנים עד בינוניים", מילון אוקספורד מפויח וקטלוג תערוכה באנגלית, שנושא את השם הארוך והמקאברי: "לרוע המזל, ביום ראשון שעבר, אחר הצהריים, מישהו הותיר את דלת הבית פתוחה". קופסת קפה עלית "בקצב הסמבה", שקית גרגירי חומוס קרועה, בקבוק חצי מלא של מרכך כביסה ואסלה שהייתה לעיסה - שרידי חיים, שאיש לא חשב לפנותם מאז.

מגרש ביתה של הפסלת ולנטינה לזר מוקף ברזנט ירקרק. לפני שנה היה הבית למישור, רק פסלי הנשים שהקיפוהו ניצלו מהאש. עכשיו הפסלים אינם ותחתם נוצקת רצפתו של בית חדש שהולך ונבנה. עין הוד משתקמת: כביש חדש נסלל ועמודי תאורה חדשים מוקמים בו.

גם קיבוץ בית אורן משתקם: דחפורי ענק של וולבו והיטאצ'י שולחים כפות ברזל אל גלי האבנים שהיו בתים ושולפים מהם את שריגי הברזל. כאן הייתה שורת בתי הקומתיים השרופים של הקיבוץ, שהשבוע החלה מלאכת הריסתם. תושביהם מתגוררים עכשיו ברובם בקרווילות. בלילה ההוא, שלמחרת פרוץ האש, ישבנו כאן בחשיכה יחד עם בועז בן חיים, הבעלים של מועדון החברים "בי-סייד", גנץ ה"שועל" וחברים אחרים ש"עשו על האש", צלו בשר נוכח השריפה שבמדרון. עכשיו דוחף כאן הקיבוצניק-המוזיקאי, אילן קונוק, עגלת תאומות. נוי ומשי הן בנות חצי שנה, והן היו בבטן אמן כשפרצה האש וליחכה את ביתם. קונוק מתפעל מהנוף החדש שנגלה מהמקום שהיה ביתו: כשהעצים המתים ייפלו סופית, הוא יראה כרי דשא ופרחים. השריפה עשתה גם טוב לקיבוץ, אומר הצעיר האופטימי והחביב הזה: הקולקטיב עמד במבחן ועכשיו יודע הקיבוץ תנופת פיתוח.

אלכס ליבק

"כולנו חווינו את אותה חוויה וזה איחד אותנו". אבל אותות הטראומה עדיין ניכרות: כל אימת שהוא מדמה להריח עשן הוא נחרד. קונוק גם מזכיר לנו את מה שאמרו לנו גם אז: "מה שנורא, שאפשר היה לעצור את זה. אנחנו ראינו את האש הרבה לפני שהכל התחיל להתברבש". שלשום הוא ראה את הדחפור נוגס את קירות המועדון השרוף ושעתיים אחר כך לא נותר ממנו דבר. הוא אומר שמיכל, אשתו של בועז, "יושבת שבעה", לנוכח הריסת המועדון. "בסופו של דבר, אני מסתכל על הקטנות שלי. בעוד ארבע-חמש שנים יהיה להן קיבוץ יותר טוב ואולי גם יותר בטוח. לא יתנו לקיבוץ הזה להישרף עוד פעם".

גם האנדרטה המאולתרת במקום בו נשרף אוטובוס הסוהרים משנה עכשיו את פניה. אנדרטת ענק עם שבילי גישה, עוד פארק זיכרון לאומי הולך ונבנה בארץ האנדרטאות. אתמול באו לשם חניכי קורס פו"מ של המשטרה להניח זר, לצדם של שני זרים שכבר נחו במקום: האחד של "איגוד השינניות בישראל", והשני מטעם "חטיבת הביטחון, ענף בעלי חיים - שב"ס".

אולגה לנסקי ממררת בבכי תמרורים מול לוח האבן מטעם כלא נפחא הנושא את שם בתה, הסוהרת טניה לנסקי. בת 23 במותה. אולגה היא אישה הדורה ומרשימה, אחות טיפת חלב מאשדוד, שבאה אתמול לטקס מלגות בחיפה ובדרך חזרה עצרה באנדרטה. בכייה לא פוסק. היום לפני שנה טלפנה בתה ואמרה לה שהיא תאחר לחזור בגלל השריפה, אבל יש לה תצלומים נפלאים אותם תראה לאמה בערב, כשתחזור. טניה לא חזרה עוד לעולם. אחר כך שמעה אולגה בטלוויזיה ש"כל הפיקוד העתידי של השב"ס הלך", והיא ידעה שבתה נשרפה למוות. היא אומרת שמיום ליום רק נהיה לה יותר קשה. "שנה עברה כמו שנייה. האובדן לאחור הולך ונהיה קשה יותר ויותר". טניה נהגה לשלוח לה פרחים בכל יום הולדת שלה, עכשיו היא מביאה פרחים לקברה. אחר כך נטלה אולגה שושן אדום והשליכה אותו לעבר המדרון, במקום בו ניסתה בתה להימלט מהאש ונלכדה בה, עד שמצאוה מתה, חבוקה עם חבריה.

עלי רקפת כבר מלבלבים בין חגווי הסלע. גם מחמוד סח מעראבה אומר שהאבל נהיה קשה יותר ויותר. חתנו, הסוהר אוסמה נעמני, נהרג כאן. איך אומרים בערבית "שלא תדעו עוד צער"? "בעברית ובערבית הכאב הוא אותו כאב", הוא משיב. אחר כך הוא מצביע על חלוק אבן ועליו חקוק שמו של חתנו. "זה מה שנשאר", הוא לוחש, כמו לעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו