בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגרמניה מאשימים את ישראל והספרייה הלאומית בקנוניה לגזילת כתבי קפקא

ארכיון הספרות הגרמנית האשים את המדינה ואת הספרייה הלאומית בכך שפעלו מאינטרסים נסתרים להשגת כתביו של הסופר

29תגובות

הפרק האחרון במשפט המתמשך על עזבונו של הסופר פרנץ קפקא, אשר נחשף ב"הארץ" ומוסיף להתנהל בבית הדין לענייני משפחה בתל אביב, נכתב בימים אלה.

תקציר הפרקים הקודמים: עזבונו של הסופר הנודע, אשר מת לפני כ-90 שנה, התגלגל בדרך לא דרך לדירה שבה מעולם לא ביקר, בבעלותה של אשה שמעולם לא הכיר, בעיר שבה כף רגלו מעולם לא דרכה.

צדדים רבים לוקחים חלק בתיק הזה. שניים מהם כבר לא בחיים: מקס ברוד, חברו של קפקא, ומזכירתו אסתר הופה. בנותיה, חווה הופה ואחותה, מחזיקות בעיזבון של ברוד וקפקא. באמצע נמצאים שני ארכיונים בעלי שם עולמי: הספרייה הלאומית בירושלים וארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, אשר כל אחד מהם דורש לקבל את העיזבון לידיו.

כמו בסיפור קפקאי טוב יש גורם נוסף בפרשה, ששמו ודאי היה מעלה חיוך מריר על שפתיו של הסופר המנוח: המדינה, או ליתר דיוק, "האפוטרופוס הכללי", שמיוצג על ידי באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה. בינתיים הוא בעיקר צופה מן הצד, אבל בסיפור קפקאי שכזה הוא עוד עשוי להפתיע.

רפרודוקציה

בתקופה האחרונה כל צד במשפט מגיש לבית המשפט את סיכומיו, לקראת ההכרעה המיוחלת. בשבוע שעבר הגיע תורו של הארכיון הגרמני, אשר מבקש לקבל לידיו את העיזבון ולהעבירו מישראל לגרמניה. קשה שלא להרים גבה לנוכח חלק מטיעוניו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

תחת הסעיף "מעורבותם של גורמים נוספים ואינטרסים חבויים", מגולל הארכיון הגרמני תיאוריית קשר שנתפרה במזיד ותוכננה היטב. "מדינת ישראל והספרייה הלאומית עשו יד אחת כדי לנשל את היורשות מירושתן החוקית", טוען הארכיון הגרמני, ומוסיף כי אליהן הצטרף עיתון "הארץ", ש"פעל כדי להשפיע על ההחלטות באמצעות הצבת עיתונאי באולם בית המשפט".

דודו בכר

עיתון "הארץ" אכן הציב עיתונאי בבית המשפט, באישור השופטת שקיבלה את טענות העיתון ולפיהן האינטרס הציבורי מחייב לקיים את הדיונים בדלתיים פתוחות, שכן קפקא הוא אחד הסופרים החשובים ביותר במאה ה-20. דווקא ארכיון הדוגל בשקיפות ובהנגשת מידע לציבור היה אמור להבין את החשיבות שבאפשרות לסיקור עיתונאי בפרשה.

כדי להוסיף לאווירת המסתורין ממשיך הארכיון לטעון כי "מעניין היה לדעת את הסיבות להתגייסותו של עיתון 'הארץ' למאבק לשחרור עיזבון הופה". כהסבר אפשרי לקונספירציה הזו מציע הארכיון הגרמני את האפשרות כי "פרטים מסוימים המופיעים ביומנו של מקס ברוד והקשורים למשפחת שוקן (מבעלי עיתון "הארץ", ע"א), הם המהווים אינטרס לשים ידם על עזבונו".

לזכות הארכיון הגרמני ייאמר שהמסמך שהגיש לבית המשפט כולל טיעונים נוספים, אלא שגם הם נשמעים תלושים מהמציאות. המרכזי שבהם טוען כי אסתר הופה, מזכירתו של ברוד, היתה בעיצומו של משא ומתן למכירת כתבי היד הנדירים האלה לגרמניה, אשר נקטע בטרם עת בשל מחלתה ומותה. "הארכיון יודע שהופה קיוותה להחלים ממחלתה ולסיים את העברת העיזבון לידיו", נכתב בסיכום.

אלא שהארכיון שכח לספר כי גברת הופה הלכה לעולמה בגיל 102, כך שחלפו 40 שנה בין מותו של ברוד למותה. 40 שנה שבמהלכן היתה אמורה למלא את בקשתו האחרונה, כפי שהונצחה בצוואתו: להעביר את כתבי היד לארכיון מסודר. בראש הרשימה אגב מנה ברוד את הספרייה בירושלים, ורק בסופה הזכיר את האפשרות למכור אותה לארכיב אחר בחו"ל.

הארכיון הגרמני העדיף להתעלם גם מכמה פרקים בהיסטוריה של ארצו, כדי לחזק את בעלותו על כתבי קפקא וברוד. כך הוא טוען כי ברוד היה "דמות חריגה בנוף של ארץ ישראל של אז. תמיד לבוש בחליפות כשהוא שומר על החזות האירופית שלו". אז למי ששכח, הנה תזכורת לנסיבות שבהן הגיע ברוד לישראל: ב-1939, שעות לפני שהנאצים כבשו את פראג, נמלט ברוד מהעיר ועלה על הרכבת האחרונה בדרכו לארץ ישראל. בידיו החזיק מזוודה אחת בלבד ובה כתביו של חברו המנוח קפקא, אשר מת משחפת 15 שנה לפני כן. ברוד אכן היה עוף מוזר בתל אביב. כך היו גם רבים מבני דורו אשר נעקרו ממולדתם, ממשפחתם ומבתיהם, ונאלצו לבנות בית חדש בארץ זרה וחמה מעבר לים. האם הארכיון הגרמני זקוק לתזכורת באשר למדינה שהיתה אחראית לכך? ואם כבר מרעננים את הזיכרון, אולי כאן המקום להזכיר את שלוש אחיותיו של קפקא שנרצחו במחנות.

מי שמע אז על הספרייה הלאומית?

הטיעון האחרון של הארכיון הגרמני אומר כי "לא ייתכן שברוד או אסתר הופה ביקשו להעביר את כתבי היד לספרייה הלאומית, שכן בימי חייהם היא לא היתה קיימת".

מדובר בטיעון תמוה, שכן בספרי ההיסטוריה יש עדויות לכך שהספרייה הלאומית קיימת מראשית המאה ה-20 ובגלגוליה השונים אף מסוף המאה ה-19. ברוד הכיר אותה היטב בשם "בית הספרים הלאומי".

אלא שלפני ארבע שנים שונה השם ומאז היא נקראת "הספרייה הלאומית". עבור גרמניה העובדה הזו בלבד מספיקה כדי לתהות "מן אין צצה לה פתאום הספרייה הלאומית?". שגיאת הכתיב, אגב, מופיעה במקור. אבל גם גרמנית היא שפה קשה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו