בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אז מתי אנשי השנה של טיים יחזרו להפגין?

איננו ראויים לשום פרס, לפחות המפגינים בישראל. לאחר שבקיץ התאהבנו בעם הישראלי, עכשיו אנו שוב עומדים במבחן: האם נעמוד על רגלינו, או נשתפן?

4תגובות

אז אנחנו אנשי השנה של הטיים, אבל איננו ראויים לשום פרס. לפחות המפגינים בישראל. על מהפכה צריך להגן. ונראה מהצד שמסקנות טרכטנברג המצוינות (1,200 שקל שאפשר להזמין באיביי בלי לשלם מכס!) הספיקו לנו. ההשמצות העלובות על דפני ליף הצליחו להינטע בלבבות ששנים נסדקו מהפחדות והפרדות.

הרעים לא ממש חיכו והם מרימים ראש מכוער מכל צוהר וחרך. אם פעם מדי יום נחתה עלינו ידיעה אופטימית, עוד עיר הרימה אוהל, עוד רשת עשתה הנחות - כיום החושך משתלט על הרחובות. העם שיצא לרחובות הוא כמו אשה שאחרי שנים מתלוננת על בעל שמחטיף לה. אחרי שהבעל מרגיע את השוטר שהכול יהיה בסדר והשוטר שב לתחנה, הבעל סוגר את הדלת ומעניש אותה על שפתחה את הפה. במקום להוריד את הראש יש רק דרך אחת להיאבק בטרור הכלכלי-חברתי הזה - להילחם חזק יותר, לשבור את הכלים.

בקיץ האחרון התאהבנו בעם הישראלי. אבל עכשיו העם הטוב הזה עומד במבחן - האם הוא יעמוד שוב על רגליו, או ישתפן? ושוב הפרשנים העלובים שעם כל איום על תקציב הביטחון מפחידים מהגרעין האיראני. ושוב כל אחד לעצמו. ורוטשילד - יקלל האל את רוטשילד הריק הזה, עם הדשא והפטוניות. מעולם לא שנאתי כל כך פטוניות.

אבל היו שם מאות אלפים. אני זוכר אותם - מה עושים עכשיו כל האנשים האלה עם עיניהם הבורקות? והיו האנשים המשונים מרוטשילד, שעמדו בתור לאוכל, נטעו דפים עם לבבות בין ענפי העצים, בדקו אפשרויות לנודיזם. והיו הנשים שיצאו עם סירים והקישו עליהם בכפות גדולות מחלונות רחוב מרמורק. והיו האנשים מהמאהל האתיופי בפתח תקווה. והיו הנשים הערביות שישבו עם נשות שכונת התקוה. ולשנייה היתה לנו מדינה - נוצר העם הישראלי, זה שנתניהו דורש מאבו מאזן להכיר בו, והוא עצמו האויב מספר אחת שלו. הרי זה ה"עם" בשלטי "העם דורש צדק חברתי" שנשאו יהודים וערבים.

כשדיברתי פעם על חשיבות השמחה וההתנגדות לעצב ויאוש, הסביר מישהו שאני טועה. אולי העצב גרוע, אבל אסור לוותר על היאוש. כי הוא מוציא לפעולה. אז הגיע הזמן להכריז על יאוש, יאוש בונה.

אני לפחות לא מתכוון לוותר על מה שהיה לי ביד. לא היה בחיי זמן טוב כמו הקיץ המתוק של השנה. זה בוודאי לא מאוחר. איש השנה שלי הוא לא "המפגינים" אלא "המפגינים?", עם ה' השאלה, כלומר האם חוזרים להפגין ומתי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו