בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריון הגרמני שהתנגד לנאצים נחשף כחבר המפלגה

קרל בוסל שנחשב למתנגד משטר נחשף במחקר חדש כחבר נלהב במפלגה הנאצית. עיריית הולדתו הסירה את פסלו ושינתה שמה של כיכר שנראה על שמו

10תגובות

לילה דרמטי וסוער התרחש בין 17 ל-18 באפריל 1945 בעיירה אנסבך שבמערב גרמניה. הרייך השלישי עמד על סף קריסה וכוחות אמריקאיים כבר צרו על העיר, שתיכבש בתוך פחות מ-24 שעות. באותו לילה ניסתה קבוצה קטנה ואמיצה של צעירים אנטי-נאצים להביא לכניעה שקטה של העיר.

האירועים הטרגיים של הלילה והבוקר שעלה בסופו ישמשו בתוך זמן קצר את אחד מחשובי ההיסטוריונים של גרמניה, קרל בוסל, כדי לטהר את שמו מהזיהוי הנאצי שדבק בו.

מחקר חדש שערכו פרופ' ב"ז קדר, סגן נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, ופטר הרדה מאוניברסיטת וירצברג שבגרמניה חשף את מארג השקרים המתוחכם שטווה בוסל בניסיון למחוק את עברו כחבר נלהב במפלגה הנאצית ולהצטייר כמתנגד משטר אמיץ.

הוצאת מאגנס

עשו לנו לייק לקבלת מיטב סיפורי סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק

ממצאי המחקר עוררו סערה בגרמניה ובעקבותיו אף הודיעה לפני כשבועיים עיריית הולדתו של בוסל, כאם, על שינוי שם הכיכר הקרויה על שמו ועל סילוק פסלו מבית העירייה. קדר והרדה אספו מסמכים שונים מתיקו האישי של בוסל באוניברסיטת מינכן ומארכיונים גרמניים, ערכו ראיונות עם שניים מחבריו של תלמידו רוברט לימפרט, ואיתרו בת של קצין אמריקאי שהכיר את בוסל בתום המלחמה.

כך הצליחו לחשוף את פרצופו האמיתי של בוסל ואת ניסיונו לגזול את תדמית הגיבור האנטי-נאצי מתלמידו לימפרט, אז צעיר בן 20 מאנסבך, שהקים בעירו תא אנטי-נאצי מחתרתי ביחד עם חבריו.

הוצאת מאגנס

המרצה גזל גבורת תלמידו שהוצא להורג

בימים שקדמו ל-18 באפריל תלו לימפרט וחבריו מודעות בעיירה שבהן קראו לתושבים לשבש בכל דרך אפשרית את ההגנה הנאצית על העיר ולהביא לכניעה שקטה. "הגבירים הנאצים לא מפסיקים את ההתנגדות חסרת השחר כי הם לא רוצים שאיזשהו גרמני ישרוד אחריהם. מנעו את ההגנה", נכתב במודעות, "הבה נציל את העיר עבורנו ועבור גרמניה. מוות לתליינים הנאצים".

בערב הגורלי לימפרט היה נחוש למנוע את ההרס ושוחח בעניין עם סגן ראש העיר, שהסכים אף הוא לכניעה ללא קרב. אלא שאז הופיע במקום המפקד הצבאי של העיר, הנאצי האדוק קולונל ארנסט מאייר. מאייר קבע שהעיר תילחם עד הכדור האחרון.

לימפרט סירב לוותר וחתך כבלי תקשורת שסבר שקישרו בין מפקדתו של מאייר לבין הכוחות בעיר. בדיעבד התברר שהכבלים היו מנותקים ממילא, אך שני חברי הנוער ההיטלראי שהבחינו בלימפרט בשעת מעשה הסגירו אותו לידי מאייר. בשעה 11:00 בבוקר שלמחרת הוא נעצר בביתו ובמשפט שדה שנערך לו הוטל עליו עונש מוות.

במחקר מביאים קדר והרדה תיאור מפורט של ההוצאה להורג לפי עדותו של אחד הנוכחים במקום. ליד בניין העירייה באנסבך הוקם גרדום מאולתר ובתחילה הצליח לימפרט להימלט משוביו ולרוץ במורד הרחוב. מאייר ועוזריו רדפו אחריו, הצליחו לתפוס אותו וגררו אותו בשערות בחזרה לגרדום. מאייר עצמו כרך את הלולאה סביב צווארו של לימפרט, אולם בניסיון הראשון החבל נקרע ורק בניסיון השני לימפרט מת.

השעה היתה 12:45 בצהריים, וזמן קצר לאחר מכן נמלט מאייר מהעיירה וחיילים אמריקאים כבשו אותה. לפנות ערב הורידו החיילים את גופתו של לימפרט מהחבל.

שלושה ימים אחרי מותו הובא לימפרט לקבורה באנסבך החופשית. מעל קברו נשא בוסל נאום שיהפוך, לטענת קדר והרדה, לצעד הראשון של ההיסטוריון בדרך לטיהור שמו. "הוא דיבר על לימפרט כאילו הם היו באותו צד", אמר קדר, "כל הזמן הוא הזכיר את המלים אתה ואני, אנחנו".

הקצין שסייע לבוסל לטהר את שמו

כמה חודשים לאחר מכן הגיע לאנסבך קצין אמריקאי בשם פרנק הורוואי, שקיבל תפקיד במערך הדה-נאציפיקציה שנועד לטהר את שורות הפקידות וההוראה בעיר מנאצים. הורוואי מילא תפקיד מפתח גם בטיהור שמו של בוסל. השניים התיידדו ובספטמבר 1945 כתב הורוואי למורה שלו בארצות הברית על אודות בוסל.

המכתב, שאותר במהלך המחקר, חשף כי בוסל הוא שחתך את כבלי התקשורת ביום הכניעה ולא לימפרט.

גרסה דומה לאירוע הופיעה במסמכים נוספים, בהם כתב הזיכוי הרשמי של הצבא האמריקאי שהורוואי העניק לבוסל בינואר 1946. כתב הזיכוי קבע שבוסל היה אמנם חבר מן המניין במפלגה הנאצית, אך גם חבר בתא מחתרתי שסיכן את חייו והדביק מודעות נגד המשטר.

זמן קצר אחר כך כבר סייע הורוואי לבוסל לפרסם בכתב עת אמריקאי מאמר על "גרמניה החדשה". במהלך המחקר איתר קידר את בתו של הורוואי בקנטקי שבארצות הברית וקיבל ממנה את המסמכים של אביה. מהם עלה כי גם הודות לקצין האמריקאי הצליח בוסל להותיר את עברו הנאצי מאחוריו ולפתוח דף חדש .

בניגוד לטענתו כאילו היה חבר מפלגה רק לתקופה קצרה ועזב את המפלגה הנאצית מסיבות אידיאולוגיות, הוכיחו קדר והרדה שבוסל היה חבר מפלגה במשך שנים ארוכות ועזב אותה מסיבה טכנית לאחר שלא שילם את המסים שלה.

המסמכים גם חשפו את חברותו של בוסל בכמה ארגונים נאציים ובהם האס-אה, ארגון המורים הנאצי והנוער ההיטלראי.

אחד המסמכים המרשיעים היה קורות החיים שבוסל הגיש כדי לקבל מלגה מהאס-אס, ובהם התגאה בחברותו בארגונים הנאציים ובתרומתו למפלגה.

גם כתביו ונאומיו מאותה תקופה לא משאירים מקום לספק לגבי נטייתו האידיאולוגית. כך, למשל, בדצמבר 1944 נאם בוסל בפני קצינים נאצים ודיבר על "שליחות האירופים לקיים את הרייך".

הרדה הצליח גם לגלות את התיק האקדמי של בוסל באוניברסיטת מינכן ולהפריך סיפור נוסף שלו, על כך שבחינת הדוקטורט שעשה לא אושרה בשל התנגדותו למשטר. מהתיק עלה שהנאצים בוועדת השיפוט דווקא תמכו בו.

לעומת כל זאת, איש מאנשי העיירה אנסבך ששוחח עם עורכי המחקר לא אימת מעולם את גרסתו של בוסל שלפיה השתתף בפעילות המחתרתית של לימפרט וחבריו.

בעשורים שלאחר המלחמה הפך בוסל לאחד ההיסטוריונים החשובים של תקופת ימי הביניים בגרמניה. השמועות על עברו כחבר המפלגה הנאצית אמנם צצו מדי פעם, אך מנגד עלו הסיפורים על היותו מתנגד משטר.

ב-1986 קדר ראיין אותו ועימת אותו עם טקסטים שכתב בתקופת המלחמה. "הוא הודה שאלה אכן ביטויים נאציים וניסה להסביר שהיה אדם חלש ולא היתה לו ברירה", סיפר קדר, ותיאר אדם זהיר שמעולם לא התייחס לסיפור חיתוך כבל התקשורת.

"בוסל רק נתן את המכתבים שבהם אחרים כתבו על כך", הוסיף, "כשראיינו אותו ושאלנו אותו ישירות על הפרשה הוא השיב שהוא לא רוצה לדבר על זה". הראיון לא התפרסם ובוסל מת ב-1993.

המחקר של קדר והרדה הוא פרי מאמץ שנמשך חמש שנים. הוא התפרסם לאחרונה בספר שראה אור באנגלית בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים, בשם "קרל בוסל והרייך השלישי".

קדר הוא ניצול שואה והמחקר נחשב ליוצא דופן בעבורו. "מעולם לא עסקתי בנאציזם, אבל בוסל ואני משתייכים לאותה אסכולה מחקרית שמתעניינת פחות במלכים ובמלחמות ויותר בתופעות החברתיות והמנטליות", סיפר.

לדבריו, "מכאן גם העניין שלי בו. הוא לא פושע ולא רצח אף אחד, אבל הרוצחים לא מעניינים אותי אלא דווקא אדם כמוני, עמית למקצוע, שכתב אחרי המלחמה דברים מצוינים. עניין אותי לדעת איך הוא התנהג באותן שנים. אנשים כמוהו היו עמוד השדרה של המשטר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו