בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

480 אלף קילומטר ב-6 שנים: נהגי המשאיות רוצים איגוד

השכר מידרדר, השעות איומות ומובילות לתאונות והנהגים מנסים לעמוד בלחצים של המעסיקים ולאסוף חתימות כדי להיות מוכרים כאיגוד רשמי

13תגובות

בשעה שמונה בבוקר, מגיע שימי (שם בדוי) עם הסמיטריילר למושב פארן שבערבה. הפועלים מעמיסים שבעה טונות של פלפלים בשרניים יפהפיים בצבעי אדום, כתום וצהוב לייצוא. בחורה עם חולצה של ג'ימי הנדריקס נותנת לשימי דף למלא ואנחנו שותים קפה בוץ ליד החממות, על קרקע שבה קבורות כוסות פלסטיק מהמשאיות הקודמות. זה בית קברות לכוסות קפה.

נהג משאית מדבוריה משוויץ על חבריו ממרר, שיכולים לעשות 20 שעות ביום על הכביש. "אני כבר לא בן 25, אני לא יכול לעבוד 20 שעות ביום", אומר לי שימי בן ה-55, "אנחנו הוותיקים לא יכולים להתחרות ברוסים ובבני דודים. שיעבדו פי שתיים ועוד יגידו תודה".

השכר מידרדר, השעות איומות ומובילות לתאונות, אבל הדברים הקטנים הם אלה ששוברים את גב הנהג. בחברה של שימי עושים מסיבת חנוכה וביקשו מכל נהג להשתתף ב-30 שקלים. "הם כל השנה גונבים אותנו. מה אכפת להם לשלם את הכסף הקטן הזה?", הוא אומר בכאב. "הנהגים היום הם הזבל של הזבל. אומרים לי: ‘יש לך עבודה קלה, אתה עובד כל היום במזגן', אבל כל הזמן אתה צריך להיות מרוכז, עם העיניים והמוח דרוך".

שימי מתחיל את היום ב-3:00 ומסיים אותו ב-16:00 בבית בנשר. נסיעה לפארן היא אידיאלית כי היא לוקחת שמונה שעות וקצת הלוך ושוב, כמעט בלי להפר את חוק. "אני מגיע הביתה, רוצה להיות קצת עם אשתי ונרדם מול הטלוויזיה".

אחד ממובילי המאבק לאגד את נהגי המשאיות הוא דב סמאדג'ה. החוק דורש חתימות של שליש מהעובדים כדי להכריז על ועד. סמאדג'ה הצליח עד כה לאגד בשקט 30 מתוך 50 הנהגים בחברה והגיע לבית המשפט כדי לשכנע שיש לו איגוד ביד. אבל אז החל מסע הלחצים ומ-30 עובדים שרדו כתריסר. החברה התמזגה עם חברות הבת והיום השליש נראה רחוק.

סמאדג'ה כמעט מיואש. "הנהגים הם עם פחדן. פוחדים על מקום העבודה שלהם. אני כבר לא יודע אם האיגוד יקום בגלגול שלי. הבן שלי סטודנט, אני אדאג שיעשה רישיון לסמיטריילר, אולי יהיה לו שכל להקים את ועד הנהגים".

על אף שהחוק מגביל כל עבודה ל-53 שעות בשבוע, נהגי המשאיות עובדים כ-68 שעות שבועיות בממוצע. ההפקרות הזו הופכת את המשאיות לפצצות נוסעות. בין שליש למחצית מהעובדים מעידים כי מעבידיהם כופים עליהם לעבוד יותר מ-12 שעות ביום, ואילו עמותת "אור ירוק" מצביעה על כך ששיעור התאונות שבהן מעורבות משאיות כבדות גבוה פי 80 מזה של מכוניות רגילות.

תגמול הנהגים מתבצע לפי "שיטת הפרמיות". הנהג מקבל שכר מינימום ואליו מצטרפות תוספות על פי נפח עבודה, שכופות על העובד להסתכן כדי לסגור את החודש. סמאדג'ה מציג בפני תלוש של שבעת אלפים ומשהו, אחרי 34 שנות עבודה וכ-68 שעות שבועיות על הכביש. "כל הנהגים בוכים. בוכים זה לא מלה", הוא אומר ומספר על חבר שסירב לעבוד יותר מ-12 שעות, חזר הביתה ברכבת מאשדוד ובתגובה להיותו זהיר - פוטר.

"באירופה שיטת הפרמיות אסורה. כבר ב-1970 היא הוכחה כמשהו הרסני ונאסרה", מסביר אסף אדיב מארגון העובדים "מען", שמנסה אף הוא לאגד את נהגי המשאיות. "ישראל אימצה את התקינה האירופית בכל תחומי התחבורה, אבל לא עם המשאיות. באירופה מחייבים טכוגרף דיגיטלי, שמראה כמה שעות עשתה המשאית על הכביש. בישראל משתמשים בטכוגרף שקל לזיוף ומשרד התחבורה מעכב את חיוב המשאיות להתקין טכוגרף דיגיטלי. הלובי של חברות המשאיות רוצה להנציח את השיטה שנוחה לו ולא מוכן לפיקוח". במשרד התחבורה הסבירו שהטכוגרף הדיגיטלי רווי תקלות ולא נפוץ בעולם.

אני מתלווה לסמאדג'ה. אנחנו לוקחים מכולה ריקה ומפקידים אותה במפעל קיבוצי. לאחר מכן, נוסעים למגרש מכולות ולוקחים עוד מכולה ריקה ושוב מסיעים אותה למפעל. על מכולות ריקות לא מקבלים פרמיה, זה נחשב "שירות". "זה יום חינם, אני עושה עבודות שירות", מתבדח סמאדג'ה על מזלו הרע עם נהג שפגשנו.

סמאדג'ה מתגורר בקרית אתא, נשוי ואב לחמישה ילדים. קולו חרוך מסיגריות, שיער לחייו עבה וכפות ידיו גדולות. חוגת הקילומטרז' במשאית שלו עומדת על 480 אלף קילומטר משש השנים האחרונות. הוא מדבר בתשוקה על הטכנולוגיה של הסמיטריילר שלו, הוא קורא לו "סוס". את המכולות הוא מכנה "עגלה". אל יוזמת האיגוד הצטרף כשראה את אנשי מען בנמלי חיפה ואשדוד.

"פעם היה הרבה יותר טוב, אבל 12 שנה יש לנו אותה משכורת", הוא אומר. "לדעתי יש קרטל משכורות בין חלק מהחברות, ככה שאין גם סיבה להחליף חברה. אם אעזוב, אצל כולם ארוויח אותו דבר". בהפגנות הצדק החברתי סמאדג'ה לא ביקר. אחרי שבוע של עבודה, הוא היה עייף מכדי לצאת לרחוב.

"תנועת המחאה של הקיץ לא סחפה את השכבות האלה, אבל חלחלה בכל זאת", מסביר אדיב. "נהגי המשאיות הם שכבה מאוד מוחלשת וחסרת ביטחון. כדי לעצור את האיגוד שלנו הם מספרים לישראלי הוותיק שמען זה ארגון שמאלני שתומך בערבים. לנהגים הערבים הם אומרים שזה ארגון חילוני ולרוסים הם מנגנים על שעזרו להם. משחקים בכל צורה שאפשר כדי להשאיר את העובד לבד".

גם אופי הנהגים מקשה על ההתאגדות. "בניגוד למפעל שבו כל העובדים נפגשים מדי בוקר, בין הנהגים אין מגע. הנהג אוהב להיות לבד, אינדיבידואל, אוהב את ההגה", מסביר אדיב. "אנחנו נמצאים בקשר עם אלפיים נהגים מתוך כעשרת אלפים. יש לנו יוזמות גלויות ויש כאלה שפחות. עד שנשיג שליש מהעובדים, יש חשאיות".

בחזרה ליד מושב חצבה, שימי ואני אוכלים סנדוויצ'ים שהכינה אשתו. הוא מניח את האקדח על השולחן ומספר שפעם היו יורים כאן בבקבוקים. "כשהתחלתי ב-1977 היו משכורות מצוינות. הבחורות רצו נהגי משאיות, לא היתה לי עדיין בטן ולא היה איידס. היה הווי בין הנהגים שהלך ונעלם. היום כל נהג רוצח את השני. קונים אותנו כמו כלב עם עוגייה".

חגי פריד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו