בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד משאבת כספים

למען מי בדיוק נחקק החוק המחייב את שושנה וולנסקי, בת 97, עיוורת, לשלם כל חודש לתאגיד פרטי תמורת רישום העובדת הזרה, הסועדת אותה במסירות זה שנים?

4תגובות

בספר החוקים אין כיום הגדרה לחוק שבא לתקן עוול, אך יוצר עוול חדש. אולי הגיע הזמן ליצור הגדרה כזאת, שכן יותר מדי חוקים כאלה קיימים.

הנה שני סיפורים על חוקים שנועדו להיטיב והצליחו לעשות בדיוק את ההיפך. הראשון הוא סיפורה של שושנה וולנסקי בת 97, עיוורת, ניצולת שואה, המטופלת זה שבע שנים על ידי עובדת זרה מסורה ונאמנה.

וולנסקי זכאית למקסימום השעות הסיעודיות שהמדינה מקנה ומקבלת בעבורן כ-2,800 שקל בחודש, כדי לשלם לעובדת הסיעודית באמצעות חברת כוח אדם. מאחר שהסכום נמוך משכר המינימום, מוסיפה וולנסקי עוד 1,200 שקלים מקצבתה הדלה.

עד כאן מדובר במציאות מוכרת בכל הנוגע לקשיים הכלכליים שהם מנת חלקם של אנשים מבוגרים בישראל. אלא שבשנים האחרונות נוספה לכך עוד משאבת כספים. וולנסקי, כמו קשישים רבים אחרים, קיבלה לפני כמה חודשים מכתב שבו נאמר, כי "בהתאם להחלטת ממשלה חייב כל עובד זר להיות רשום בתאגיד. העובד שלך רשום בתאגיד 'קרן אור 2 עובדים זרים בע"מ'. עלייך לשלם 70 שקלים בכל חודש לתאגיד. ללא תשלום זה תישלל ממך הזכות להעסיק את העובד".

מדוע צריכה וולנסקי לשלם בכל חודש רק בשביל רישום העובד? מי החליט שהקשיש צריך להיות הספונסר של מאגר רישום? וולנסקי ובתה רחל רווה פנו בשאלות אלה למשרד ראש הממשלה, לביטוח הלאומי, למשרד הרווחה, ליו"ר הכנסת, למבקר המדינה ועוד. מרבית המקומות ענו, ש"הם לא מטפלים בזה" - פרט למשרד מבקר המדינה ששלח הסבר, אולם הבהיר כי לא יטפל בתלונה.

מתברר שמדובר בהחלטת ממשלה 448 מספטמבר 2006, שהיתה אמורה להסדיר את "השירות לנזקקים לשירותי סעד". על פיה - העסקת עובד זר תיעשה באמצעות לשכה פרטית שתגבה מהמעסיק דמי טיפול נמוכים. חשוב לזכור, כי ה"לשכה" הזאת אינה חברת כוח האדם האחראית על העובד ממילא; זהו גוף נוסף ושניהם גוזרים קופונים מכספו של הקשיש הסיעודי.

על פי החלטת הממשלה, אותה לשכה תחויב לתת הכשרה לעובד ולפקח באמצעות עובד סוציאלי על מתן השירות לקשיש. וולנסקי ובתה מספרות שהפיקוח היחיד שהן הבחינו בו היה על הדרישה לשלם כל חודש. הן לא זוכרות ביקורי בית וממילא העובדת שלהם לא זקוקה להדרכה אחרי שבע שנות עבודה מסורה.

"מדוע אם כן העושק הביורוקרטי הזה", שואלת הבת, "למה הכנסת ומשרד הפנים מעשירים תאגיד על חשבון זקנה אומללה?"

איך ייתכן שעד שהתקבלה ההחלטה ב-2006 לא היה רישום מסודר של כלל העובדים הזרים בתחום הסיעוד? הרי המדינה נותנת אשרות העסקה, איך יכול להיות שהעובדים לא רשומים אצלה? ואפילו אם יש צורך במאגר כזה - מדוע המדינה אינה מממנת אותו ומצרפת אותו לאגף למתן אשרות בתמ"ת או במשרד הפנים? מדוע השירות הזה ניתן לחברות פרטיות שגם עליהן מתקשה המדינה לפקח? אולי כדאי שהממשלה תשקול שוב את אותה החלטה קטנה, שפוגעת באותו ציבור שעליו ביקשה להגן.

החוק השני שבו מדובר הוא חוק תשלום פנסיה לעוזרות בית. על פיו, מחויב מי שמעסיק עובד/ת ניקיון להפריש בכל חודש 10% משכרם לטובת קרן פנסיה - באמצעות חברות ביטוח הגובות גם דמי טיפול.

לכאורה מדובר בחוק חברתי חשוב, אולם יש בו בעייתיות קשה. "אני וחברותי עקרות בית מבוגרות שחייבות לקבל עזרה", אומרת לנו נעמי דותן מחיפה. "לפי החוק החדש עלינו לעסוק בהנהלת חשבונות ולהפריש סכומים גבוהים מאוד, שספק אם עוזרת הבית תראה אותם בסופו של דבר. 10% מהשכר בלי קשר למספר ימי העבודה, עוד 15 שקלים כל חודש בשביל הטיפול של חברת הביטוח ועוד 3% מהפרמיה ששולמה לעוזרת, שגם היא הולכת לחברה".

דותן וחברותיה אומרות, בצדק, שהפנסיה שהן ישמחו להפריש לעובדת צריכה להתנהל על ידי הביטוח הלאומי, ביחד עם דמי הביטוח הלאומי המשולמים בעבורה ממילא. מדוע לתת כסף לחברות הביטוח ולהעשיר את החזקים? חשוב אף יותר לזכור, שכל מעסיק מבטח בחברה אחרת בסכום קטן, כמה כסף כבר יצטבר שם ליום הפנסיה ומי ערב לכך שהעוזרת תדע בכלל איפה יש לה דמי פנסיה וממי לגבות אותם? הרי אי אפשר לסמוך על חברות הביטוח שיעשו זאת. מיליארדי שקלים שוכבים היום בחשבונות חברות הביטוח, כספים שאנשים לא יודעים בכלל על קיומם. קיים חשש, שזה מה שיקרה גם לפנסיה של עוזרות הבית

מעקב אחרי ניצולי השואה

זה דינה של אשה שביקשה לא להכביד על המדינה

המונח "מלח הארץ" קטן על לאה רימון. קשה למצוא מלים שיתארו את אהבתה ומסירותה לארץ ישראל, את האור הקורן ממנה.

רימון נולדה וגדלה בגרמניה. בסוף 1938 נלקח אביה על ידי הגסטפו. היא, אמה ואחיה נמלטו וב-1948 היא עלתה לישראל. את שלושת ילדיה חינכה רימון לא לבקש דבר מהמדינה, רק לתת. אבל רימון גם נאיבית. היא חשבה שביום שבו היא עצמה תזדקק לעזרה - המדינה תשיב לה כגמולה.

רימון מקבלת פנסיה נמוכה על השנים שבהן עבדה כדוורית. באחרונה הגוף בוגד וההוצאות גדלות. בעצה אחת עם הבן החליטה לפנות לרשות לזכויות ניצולי השואה בבקשה לקבל את הקצבה המגיעה לה כניצולת שואה, שאותה לא ביקשה מעולם, כדי לא להכביד על המדינה. לתדהמתה הסבירו לה ברשות שהיא היתה צריכה לבקש את הפיצויים ישירות מגרמניה. תוקפה של הזכות לתבוע את גרמניה פג ב-1960 - ולכן לא תקבל דבר.

כמה אבסורד טמון בתשובה הזאת, כמה גדול העוול. קשה להאמין, שאחרי כל התיקונים שעשתה המדינה כדי ללכת לקראת ניצולי השואה עדיין יפעילו נגדם את סלקציית הקריטריונים, ויניחו להם לחיות ולמות בעוני ובהשפלה. כל כך הרבה מצהירים באוצר וברשות על חשיבות מיצוי הזכויות, אבל לא מפעילים שיקול דעת נקודתי מול סיפורים כמו זה של רימון.

תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו