בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסכת עדויות פרק ב'

בזמן שהציבור החרדי מותקף על יחסו לשואה, עוברים הניצולים החרדים מהפכה שקטה. אחרי ששיקמו את עצמם בהקמת משפחות גדולות, מבינים רבים מהם שהתמיכה המשפחתית לא תמיד מספיקה. בדיוק בשבילם, הוקם בירושלים המועדון החרדי הראשון בעולם לניצולי שואה

3תגובות

"אולי בכל זאת?", מפצירה שושי הורוביץ באמה, חנה גלנדואר, "צריך למלא דף-עד, וצריך לעשות את זה עכשיו". אבל גלנדואר, בת 85, מושכת בכתפיה ומסרבת שוב. "זה קצת מרתיע אותי, אני לא יודעת למה", היא אומרת, ומיד מוסיפה: "אין לזה שום קשר לזה שאני חרדית".

היא לא מצליחה להסביר את המניעה הפנימית העמוקה. המידע ששמור אצלה הוא מכרה זהב לציבור לא קטן. ילדיה, נכדיה וניניה - יותר מ-200 בני אדם, שעליהם מעיד עץ משפחה התלוי בסלון ביתה - מעולם לא שמעו ממנה באופן מסודר על קורותיה בתקופה "ההיא", של השואה, ואת שמות 44 קרובי משפחתה שנספו - מתוך 48 שהיו לפני המלחמה - מעולם לא מסרה לתיעוד. היא יודעת שביד ושם עמלים על איסוף של שמות הנספים, ומודה בגילוי לב שזוהי "הזנחה", שתחקירניהם אינם מכירים את שמות קרוביה. ועדיין, היא מסתפקת לעת עתה בעובדה שרבים מצאצאיה קרויים על שם הנרצחים.

ובכל זאת, בעיני עצמה, היא שברה בתקופה האחרונה שתיקה הרמטית של יותר מחמישים שנה, גם אם רק במעגל הפנימי הקרוב אליה . היום, סביב שולחן שבת, בפגישה עם נכדה או נין שמביעים עניין, היא מרשה לעצמה להסגיר מקצת מזיכרונותיה של נערה שחגגה את יום הולדת 18 במחנה אושוויץ עם תפוח עץ שקיבלה במתנה, שספגה השפלות מידי שומרת נאצית יפה ואכזרית שעתידה היתה להשתלט על חלומותיה עוד במשך שנים רבות, ושגם אחרי סוף המלחמה התמודדה עם מסע קשה ומסוכן הביתה, להונגריה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

את עיקר השינוי היא מייחסת לשלב בחיים שאליו הגיעה - אשה בגיל גבורות שעומדת בראש שבט ענק - אבל תפקיד מפתח יש גם למועדון של ניצולות שואה חרדיות שאליו הצטרפה לפני כמה שנים. מועדון של העמותה החרדית "משגב לקשיש", שהוא ככל הנראה היחיד בעולם המיוחד לציבור החרדי.

ברוך השם, זה מאחורינו

דרמה שקטה מתרחשת בתוך אוכלוסיית ניצולי השואה החרדים. המגזר החרדי, המותקף לעתים - וביתר שאת השבוע, על יחסו לשואה ובורותו בנושא (ר' מסגרת) - כולל, כמו כל מגזר, ניצולים שמדברים וכאלה ששותקים, כל אחד וסיפורו שלו. אבל קבוצת הנשים החרדיות המנהלות את "משגב לקשיש", בראשות תמר שיף, הבינו כי יש מאפיינים ייחודיים לניצולים החרדים. חלקם חשים כי הלגיטימציה לספר מוגבלת, וחלקם הגדול לא מודעים לזכויותיהם לאחר שנים רבות שבהן הרשויות לא פעלו כמעט בקרב ניצולים חרדים. שיף פנתה לעירייה בבקשת סיוע לניצולים החרדים, וזו הפנתה אותה לעמותות.

מי שהרימה את הכפפה היתה הקרן לירושלים, המסייעת למפעלי חברה ורווחה בבירה, ובשנים האחרונות החלה להקצות סכומי כסף גדולים לציבור הרחב של ניצולי השואה בעיר. לצד מועדונים לציבור הכללי של ניצולים, לצד סיוע בקבלת זכויותיהם מהביטוח הלאומי ומקרנות המגיעות מאירופה, היא החלה לתמוך לפני כשלוש שנים בפרויקטים של עמותת "משגב לקשיש" המיועדים לניצולים חרדים.

כ-400 נשים וגברים מעורבים במסגרות השונות שהעמותה מפעילה בעיר: מועדון לנשים, בית מדרש לגברים שבו לומדים תורה, וכן ביקורים בבתי נשים המרותקות לבתיהן. המבקרות המתנדבות הן תלמידות סמינר בית יעקב, ונשים מבוגרות יותר שעברו הכשרה במסגרת המחלקה החרדית בבית הספר להוראת השואה ביד ושם.

תומר אפלבאום / באובאו

ד"ר עידית דיין, מרכזת תחום קהילה ורווחה בקרן לירושלים, מספרת כי "במשך שנים היתה שתיקה. דרך ההתמודדות עם השואה בכלל, וזה נכון בכל המגזרים, היתה בהקמת משפחות גדולות. הרבה ניצולים רואים בזה את הניצחון שלהם, אבל הם לא דיברו על הדבר עצמו. סיבה אחת לכך היא, שהרבה פעמים ההישרדות היתה כרוכה בחוסר שמירה על מצוות, ויש הרבה חרדים שרוצים למחוק את העבר הזה. פתאום, אחרי שהם הביאו לעולם הרבה צאצאים, הם מוכנים לדבר על הדרך שהביאה אותם לאן שהביאה".

ההתרחשות השבועית במרכז חסידות קאליב, בשכונת עזרת תורה בעיר, היא כנראה הפעילות של מועדון ניצולי השואה החרדי היחיד בעולם. מדי שבוע באות אליו בקביעות יותר מ-70 נשים, ליום של הרצאות, התעמלות וארוחת צהריים, הכוללת קוגל בקיץ, ומרק חם בחורף. שיף, ומנהלת המועדון, רוחמי מרנשטיין, מספרות כי כאן כמעט שאין דיבור גלוי על השואה.

במבט ראשון, זה נראה כמו כל מועדון לגיל הזהב. במבט שני מתגלים הסיפורים על מפגשים שקרו כאן בין נשים שלפני עשרות שנים חלקו אותו צריף במחנה ריכוז. הנשים יושבות סביב שולחנות, לוגמות קפה, ומאזינות להרצאה בקשב רב. לפעמים השולחנות מחולקים באופן ספונטני לפי מוצא - שולחן של יוצאות רומניה, אחד אחר של יוצאות הונגריה, ושל פולין, ויש גם שולחן שבו הנשים מעדיפות לדבר ביניהן יידיש ולא עברית. לדברי שיף, הבשורה הטמונה במקום היא העובדה ש"מגיעות לכאן נשים שקבוצת ההשתייכות שלהן קשורה לשואה". אצל רבות מהן, זו עובדה שהודחקה בעמל רב ובמשך שנים. לדבריה, במרוצת השנים היתה התלבטות איך לגשת לנושא של השואה. "פעם אחת הזמנו פסיכולוגית לדבר על השואה, היא הקרינה סרט על השואה וזה עורר התמרמרות עצומה אצל כמה נשים, חלקן עזבו באמצע. היתה לנו התלבטות איך להמשיך, ומצאנו שאנחנו לא רוצות לכפות עליהן את הנושא. אבל ברור שהמעטפת היא השואה".

"עברתי מה שיהודים עברו, לא דברים הכי סימפטיים", אומרת רחל, המבקשת שלא לחשוף את שם משפחתה. "ברוך השם שניצלנו וברוך השם שהקמנו בית. מה שאנחנו מקבלים פה זה דבר מקסים. הנשים לא מקטרות, לפעמים נזכרים במה שעברנו אבל לא מתעסקים בזה יותר מדי. למה לחזור לזה אחרי שנים? כל כך הרבה דברים קורים, כל כך הרבה ניסיונות הקדוש ברוך הוא שולח לנו, מה אני צריכה לחזור על מה שקרה לפני שישים שנה ויותר?".

רחל פוטש, בת למשפחת רבנים הונגרית, דווקא בעד לספר, והרבה: "הייתי בשואה ילדה קטנה בת 6. אבא שלי דגל בשיטה שצריך לקיים 'זכור מה שעשה לך עמלק', וגם דגל בזה שילדים צריכים לדעת מה שההורים עברו. לא לכל אחד יש כוח נפשי לספר, גם לא רוצים שהילדים יידעו מה שההורים עברו או בכלל ישמעו על דברים כאלה כבדים וקשים. עד היום אם אני חולמת על השואה אז אני קמה בבוקר כאילו לא ישנתי שנייה. אבל אני הרבה מאוד מספרת לנכדים, הם תמיד רוצים לשמוע".

עבור בלה פרנקל, אחת מ"ילדי טהרן", המועדון הוא הזדמנות לבריחה. "בהתחלה היה לי קצת קשה פה, כי יש הרבה נשים שהיו להן משפחות ששרדו. אמרתי אולי אני אפסיק ללכת לפה, אבל אז התאהבתי בבחורות הצעירות האלה", והיא מצביעה על מנהלת המועדון, צעירה חרדית בגיל של נכדיה. "הרגשתי שאני מקבלת חמימות, זה מה שהיה לי חסר. עד היום רוחמי נותנת לנו חום, לא היה מישהו אחר שייתן לנו חום".

מה שאי אפשר לספר למשפחה

"במשך שנים היה נראה שהתמיכה של המשפחה היא כל כך חזקה, עד שלא קמו שום מסגרות שטיפלו בניצולים בנפרד מבני המשפחה, למעט מקרים של בעיות חמורות", מסבירה חוקרת השואה אסתר פרבשטיין, ראש החוג ללימודי שואה במכללה ירושלים. "אבל בערוב ימיהם הניצולים החרדים מבינים כי אין הם יכולים להסתמך על המסגרת המשפחתית לבדה. "לפני כמה שנים הגיעה לידי תרומה, מישהו ביקש שאתרום מצרכים לפסח לניצולי שואה. לא מצאתי ניצולים, מפני שבכל מקום שאליו פניתי אמרו 'אנחנו בתוך משפחה'. בשנים האחרונות מתברר שזה לא מספיק. הניצולים צריכים את החברה של עצמם. יש שפה שרק הם מבינים, יש דברים שהם לא מעזים להגיד לבני המשפחה. הצורך לגונן לא חלף. זה לא רק עניין של פתיחות.

"יש אמנם משפחות שדיברו בתוכן על השואה, אבל יש הבדל בין לדבר ובין שפה שרק הם מבינים. הנשים שמנהלות את 'משגב לקשיש' גילו את זה מתוך טיפול בקשישים, הם עלו על הצורך. זה צורך מאוד עמוק לבטא דברים שעדיין בתוך המשפחה נראים להם או מסוכנים לילדים או לא ראויים להגיד לפני הילדים או לא יישמעו טוב ובינם לבין עצמם השפה שלהם".

לדברי פרבשטיין, "מדובר באנשים שבמשפחות שלהם הם יכולים להיות הכי מכובדים, אבל יש בידוד שנגזר עליהם. אין פה אשמה, לא בהורים ולא בילדים. זו הטרגדיה של השואה. אנחנו תמיד מחפשים להגיד שהשואה לא היתה בפלנטה אחרת. הם בפירוש נמצאים בפלנטה אחרת. הם ניסו לברוח ממנה שנים, אבל בסוף אנשים מבינים שאי אפשר להעביר את מה שקרה למי שלא היה שם. הם עשו הרבה מעבר למה שבני אנוש יכולים לעשות. כשהם דיברו זה לא היה טוב, כשהם לא דיברו, זה גם לא היה טוב. יש משהו אחר שמבודד אותם, ובסוף הם חוזרים אל עצמם".

לדברי פרבשטיין, יש חשיבות גם למרכיב החרדי המבודד את הניצולים מניצולים שאינם חרדים. "קשה להם לדבר על האמונה שלהם עם אחרים, כי אותם האמונה החזיקה", אמרה, "הרבה מאוד חרדים עסוקים מאוד בשליחות שלהם, שהיא נובעת מעצם זה שהם שרדו. ניצולים חרדים כל הזמן שואלים למה נשארתי. זו לא שאלה שכל הניצולים שואלים".

פרבשטיין טוענת, כי ההמחשה הברורה ביותר לצורך של הציבור החרדי לעסוק בריאליה של השואה - היא השיח סביב קיום מצוות בשואה על ידי הניצולים, שלדבריה נגוע בבורות. "אי אפשר להבין את נושא שמירת המצוות בשואה בלי להבין מה שהיה שם באמת", אמרה. "מי ששואל על שמירת מצוות הוא זה שגורם להרבה ניצולים להסתגר ולהתגונן. היתה רבנית חשובה, ניצולת שואה, שבמשך תקופה ארוכה הסכימה לארח סטודנטיות ששאלו אותה על השואה. בסוף היא אמרה לי שהיא לא יכולה יותר. הסטודנטיות שאלו אותה שאלות כמו 'אם לא היו מים, איך נטלתם ידיים?". זה בלם אותה, והבורות יוצרת את המצב הזה. אני חושבת שהרבה ניצולים הרגישו שהדור הצעיר, מכיוון שהוא לא מבין, מחייב אותם או להעלים דברים מתוך הסיפורים שלהם או לא לדבר בכלל. רבים לא הבינו את המציאות שבה פיקוח נפש דוחה הכל, שבה מי שאכל כשר לא קיים את התורה יותר מאשר מי שלא אכל. היום, ככל שהחברה החרדית לומדת את הנושא קל לה יותר להבין את זה. במובן זה, היו אנשים שחששו לספר מפני שהם חשבו שיפרשו את זה לא נכון. אבל ככל שלומדים יותר יש אפשרות לדבר בגלוי".

המתנדבות בשטח מרגישות בחוזקה את הפער הזה שעליו מדברת פרבשטיין. בניגוד לפעילות הקבוצתית במועדון, המרחב שבו השואה נוכחת יותר, הוא בבתיהן של עשרות נשים נוספות שאינן יכולות להגיע למועדון ואליהן נשלחות מתנדבות.

לאה שחר, המרכזת את כל התוכניות לניצולי שואה חרדים במשגב לקשיש, מספרת על היחס החשדני הראשוני של המשפחות: "כשאנחנו מחברות מתנדבת לאשה בבית, אני מתקשרת קודם לכן כדי לתאם. בהרבה מקרים המשפחה מסכימה שתבוא מתנדבת הביתה, אבל מזהירה אותי שלא תעיז לשאול כלום על השואה ושלא תעיז להביא דפי עד של יד ושם. מקרה כזה היה לפני שנתיים בערך, עם אשה שילדיה לא שמעו ממנה מעולם מלה על השואה. הם ידעו שיש לה מספר על היד, זהו. המתנדבת באה אליה הביתה, ישבה אתה בחדר, והאשה מיד פתחה הכל מיוזמתה. במשך ארבע שעות וחצי היא סיפרה למתנדבת את הסיפור שהיא החביאה, מההתחלה ועד הסוף. הילדים עמדו מחוץ לדלת המומים, בשלב מסוים הם הכניסו למתנדבת עט וניירות כדי שתרשום. כשהאשה נפטרה, לפני שנה, מי שסיפר להם את סיפור חייה של אמם היתה אותה מתנדבת.

"זה סיפור שחוזר על עצמו. הרבה קשישות אומרות שהן מעולם לא סיפרו את סיפורן כי רצו לגונן על הילדים שלהן. המתנדבות זה סיפור אחר. ככה הבנו שיש צורך להכשיר את המתנדבות, שחלקן בנות נוער, בצורה שונה לגמרי. פעם ההנחיה היתה לא לשאול, היום ההנחיה היא איך לספוג את המידע בצורה בריאה, והכל נעשה בהדרכה של עובדות סוציאליות ורבנים".

גלנדואר, שהפסיקה לאחרונה לבוא למועדון בגלל קשיי ניידות, העבירה השבוע ערב ארוך עם מתנדבת הארגון, ובמשך שעתיים סיפרה לה את קורותיה - אלו שילדיה, נכדיה וניניה לא שמעו כמעט אף פעם. "כשבאנו לארץ אף אחד לא רצה לשמוע, ואנחנו לא רצינו לספר", היא אומרת. "היינו עסוקים בלבנות את החיים שלנו ולשכוח את כל הרע. פעם אחת היתה לי שכנה שהתעניינה, אז ישבתי איתה איזה יום וקצת סיפרתי לה. באותו לילה הבת שלי בת ארבע-חמש לא הצליחה לישון. לא הבנתי מה קרה. היא אמרה לי אני מפחדת מהגרמנים. מסתבר שכשסיפרתי לשכנה, היא שמעה את הסיפור. מאותו יום לא סיפרתי בכלל, לא רציתי לדבר על זה".

ובכל זאת, בנוכחות המתנדבת, היא מספרת. גם, למשל, מה אכלו היא וחברותיה במהלך המלחמה. "זה לא עניין של מה בכך", אומרת שחר. "יש הרבה קשישים שלא פותחים את הפה, משום שהיתה להם בעיה שהם לא שמרו מצוות תוך כדי השואה. יש קשישות שפחדו לספר את כל הסיפור שלהן שמא ייפלט החוצה משהו שהוא בעייתי מבחינה הלכתית, גם אם זה היה נחוץ לשרוד. פעם היתה לי קשישה, שאמרה, שלא ישאלו אותי איך הצלחתי לשמור על מצוות בתקופת השואה. מה שהצלחתי זה היה לא נורמלי".

"החוכמולוגים עם הטלאי הצהוב"

השבוע, במועדון ניצולי השואה החרדים בירושלים, אנחנו שואלים את הנשים על המיצג בכיכר השבת, שבו כיכבו ילדים עם טלאי צהוב וידיים מורמות. חלקן, מתברר, כלל לא שמעו על ההפגנה, שבאה מהקצוות החרדיים הרדיקליים. אחרות מתקוממות על עצם השאלה. "שמעתי על זה. זה סתם שטות, אני לא יודעת מה החכמה בזה", אמרה חנה גלנדואר. ואילו בלה פרנקל קבעה: "זה לא מעניין אותי, אני לא הולכת לכיכר השבת. טלאי צהוב אני ראיתי באמת, והם אפילו לא ידעו מה זה טלאי צהוב. רוב מה שהם עושים רק להרגיז את החרדים, והחרדים הם חזקים, לא אכפת להם".

מיכל פתאל

אוצר בלום של שמות וזכרונות

ביד ושם מנסים לאתר שמות נספים חרדים ממצבות ומהקדשות בספרי קודש. לאחרונה, זכו לשיתוף פעולה מפתיע מחסידות בעלז

"יש בורות במגזר החרדי בכל מה שקשור לשואה", העיר השבוע יו"ר יד ושם אבנר שלו בעקבות המיצג בכיכר השבת שבו הועמדו על הבמה ילדים חרדים במדי אסיר וטלאי צהוב. יד ושם סימן בשנים האחרונות את הציבור החרדי כאחד המרחבים העיקריים שמהם ניתן עוד לדלות עדויות, תעודות וחפצים מתקופת השואה, בעיקר מניצולים שבמשך שנים החרימו או התעלמו מקיומו של המוסד הציוני. פרויקט איסוף השמות, למשל, מתמקד בניצולים חרדים חיים, ובאיסוף שמות ממצבות בבתי עלמין, לוחות זיכרון בבתי כנסת, והקדשות בספרות תורנית. מה שמאפשר את הפעילות, בעזרת עובדים ומתנדבים חרדים, הוא ניצנים של לגיטימציה במגזר לעסוק בשואה. כך הוקמו בשנים האחרונות מסגרות ותוכניות לימוד, גם בחסות יד ושם, וגם במוסדות כמו מרכז בית יעקב, במכללה החרדית ירושלים, ובמוסד הוותיק "גנזך קידוש השם" המתכנן כעת מוזיאון שואה חרדי בבני ברק.

ההתעוררות הזאת באה לידי ביטוי במיוחד השבוע, לא בגלל מיצג האימים בכיכר השבת אלא בגלל צום עשרה בטבת שחל אתמול. התאריך הזה, שהוכרז לאחר השואה כ"יום הקדיש הכללי", אומץ בידי חלק מהחרדים כיום השואה הבלעדי, והוא צוין במוסדות חרדיים בימי עיון, כנסים וגם בהקרנת סרטים על השואה. אלה מבין המוסדות החרדיים שפתחו את ימי העיון לציבור נאלצו לפרסם מודעות בעיתונים כמו "מקור ראשון" ו"בשבע", בעלי האוריינטציה הדתית-לאומית, משום שהעיתונות החרדית עדיין מסרבת בתוקף לקבל מודעות כאלה גם עבור תשלום. עם כל הכבוד לשואה, יש טאבו לתחזק.

אבל גם כאן חלים שינויים. לפני כמה חודשים, חסידות בעלז הסכימה להדפיס בפרסום רשמי מטעמה מודעה הנושאת את הלוגו של מוסד יד ושם. הפרסום היה בתאריכון של החסידות, והוא קרא לחסידים לתרום מידע על קרוביהם כחלק מפרויקט איסוף שמות הנספים של יד ושם. מי שאוסף את המידע עבור יד ושם אלו מתנדבות מטעם חסידות בעלז.

"המגזרים החרדי והרוסי, אלה מקומות שבהם התיעוד עדיין לא הגיע למיצוי", אמרה איריס רוזנברג, דוברת יד ושם. "במגזר החרדי יש עדיין אוצר בלום של מסמכים ועדויות ושמות. בשנים האחרונות נעשה צעד גדול מאוד מבחינת איסוף השמות ותיעוד הווידיאו והיחשפות הציבור, אבל יש לנו עדיין עבודה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו