שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הקשרית מוורשה

לובה גביסר, מראשוני "לוחמי הגטאות", 1924-2011

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לוחמי גטו ורשה לא הזדרזו לפרסם את זיכרונותיהם. "שבע השנים ההן", ספרו של יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), יצא רק לאחר מותו, ושמחה רותם (קז'יק), מראשי הקשרים של האי"ל, התרצה לכתוב את ספרו "ובתוכי העבר" רק בעקבות ההפצרות הנמרצות של אנטק. ואילו לובה גביסר, הקשרית המסורה בוורשה, לא סיפרה לילדיה דבר על אותם הימים, והיה זה צביקה דרור שליקט מפה ומשם את דבריה, ופירסמם בקצרה בביטאון בקיבוץ המאוחד, "מבפנים".

לובה זילברג נולדה בוורשה, ואנטק צוקרמן מספר בספרו שהוריה מסרו אותה בתחילת המלחמה לידי הפולנייה אנה ואנחלובסקה, בצד הארי של העיר, בתקוות שווא שיחברו אליה מאוחר יותר (הם נפטרו משחפת בגטו). משום שניחנה ב"מראה טוב" (דוברי וויגלאנד, בפולנית) היא התחזתה לפולנייה נוצרייה בשם מריה קובלסקה, והחזיקה יחד עם אירנה גלבלום בדירה ברחוב פאנסקה 5, שם מצאו מקלט ניצולי מרד גטו ורשה, ובראשם אנטק, צביה לובטקין, מארק אדלמן ואחרים. בפיהם היא נקראה "מרישה הירוקה", כי סבלה מחוסר ברזל. לצביקה דרור סיפרה כי בעת המרד "ישבנו (היא, אנטק ואירנה), צפינו בשמים האדומים מלהבות שעלו מהגטו הבוער, שתקנו והירהרנו".

שמחה רותם (קז'יק) תיאר איך פרץ מן הגטו אל הצד הארי, מצא מקלט בדירה של לובה ואף שלח אותה למשימות שונות, כמו הברחת נשק ואספקת מזון ליהודים שהסתתרו, וכסף לאלה שנתנו להם מקלט. "כל יציאה שלה מהבית היתה סכנת נפשות", הוא נזכר. "אולם היא מילאה כל שליחות במסירות". באוגוסט 1944, בעת שיצאה בפקודתו להחזיר ילדה יהודייה לידי הוריה, נותר בן זוגה יורק גרסברג, מבכירי הצופים הפולנים, לבדו בדירה. אז פרץ המרד הפולני, יורק המבוהל יצא ונרצח בו במקום על ידי אנשי ה"ארמיה קריובה" האנטישמים.

עם תום המלחמה לובה פגשה את מנשה גביסר, פעיל בארגון "הבריחה", שהיה לבעלה ואבי ילדיה יעקב ורחל. הם עלו ארצה ב-1947 ואחרי שנתיים בקיבוץ גבת, נמנו עם מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות - ב-19 באפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה. לובה היתה למטפלת התינוקות של הקיבוץ, ויצאה להשתלם אצל הרופא המיתולוגי ד"ר אריך נסאו, מנהל מחלקת הילדים בבית החולים בעפולה, שעל פי האגדה נהג לומר כי "האויב מספר אחת של התינוק הוא האמא". נראה שגישה זאת הלמה את שיטת הלינה משותפת, שהיתה נהוגה בקיבוצים, מבית מדרשו של מרדכי סגל. עד שעזבה את הקיבוץ ב-1975 גדלו כל ילדי לוחמי הגטאות תחת השגחתה.

דורקה שטרנברג, מוותיקות הקיבוץ, שהיתה שומרת לילה בבית הילדים, מספרת: "לרובנו לא היו הורים או סבים וסבתות, כך שלא ידענו דבר על גידול ילדים. לובה, שחזרה מההשתלמות ובידה ‘שיטת סנאו', על הנקה לפי שעות וכדומה, היתה בעבורנו הסמכות העליונה". סרטים וספרי זיכרונות רבים ("ילדי השמש", "אדמה משוגעת", "שירת הדשא" ועוד) חושפים צלקות בנפשותיהם של כמה מבוגרי הלינה המשותפת. אהרון שמי, למשל, כותב בספרו "אנחנו אבן היסוד" על הלינה המשותפת בתל יוסף: "מי שלא גמר (את האוכל) - לא קם מהשולחן עד שיגמור, בעוד המטפלת משגיחה עליו, והוא זוכה ממנה לכינוי הגנאי ‘פגרן'". אבל מחקרים מוכיחים כי בניגוד למיתוס, החוויה דווקא נתפשת אצל רוב בוגריה כחיובית. על לובה מעידה חברה אחרת של הקיבוץ, חוקה רבן: "גדלו לנו ילדים נורמלים. על פי רוב".

ח"כ ענת וילף, שערכה מחקר על לוחמי גטו ורשה, ראתה בה "סבתא מאומצת", והקדישה לה מקום של כבוד בנאום ההשבעה שלה. במלאות 60 שנה למרד גטו ורשה היא קיבלה דרכון פולני בטקס חגיגי. "במחתרת הפולנית בוורשה היו כאלה שסיכנו את חייהם בשביל לעזור לי ולחברי, ואני לעולם לא אשכח זאת", אמרה לעמירם ברקת מ"הארץ". "פולין היא בשבילי עדיין הבית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ