בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מארגני המחאה פנו לפוליטיקה, מחוסרי הדיור נותרו באוהלים

במחצית השנה שעברה מאז תחילת המחאה החברתית, מוביליה התפצלו והקימו תנועות חדשות ונמרצות. במאהלים בי-ם, רחובות, חולון ובת ים דבר לא השתנה

3תגובות

חצי שנה חלפה מאז הציבה דפני ליף את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. מאז ועד היום שינתה המחאה החברתית לחלוטין את פניה.

וזהו תקציר האירועים: מובילי המחאה התפצלו והקימו שתי תנועות נפרדות, אחדים מהם לוטשים עין לפוליטיקה; יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי עבר להתגורר בלוד, אולי בדרך לכניסה לחיים הפוליטיים; פעילי המחאה הקימו כמה גופים, אחדים מהם צמחו וממשיכים לפעול במרץ, בעיקר מאחורי הקלעים; בשדרות רוטשילד, המקום שבו הכל התחיל, קם בית העם, מוקד פעילות המארח הרצאות ודיונים; אחרים הקימו את המשמר החברתי, העוקב אחר פעילות הכנסת ומדווח.

אך יש גם מי שנותרו מאחור. מאהלים של חסרי דיור ניצבים עדיין בירושלים, רחובות, יפו, חולון, בת ים ושכונת התקווה בתל אביב. עשרות ויש אומרים אפילו מאות מתגוררים בהם באופן קבוע. "זו כבר לא מחאה", הם שבים ואומרים לכל מי שרק מוכן להקשיב, "אין לנו לאן ללכת".

אלון רון

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

שלשום שטף הגשם את גוש דן. במאהלים בבת ים, חולון ובשכונת התקווה נותרו רק בודדים, אלה שבאמת לא נותרה להם כל חלופה אחרת. אורית דיין, בת 37, גרושה ואם לשניים, חזרה מעבודתה במשק בית לאוהל בגן התקווה. עד לפני חודש סירבה דיין להיחשף. עכשיו כבר השלימה עם מצבה. ובכל זאת, היא שומרת על אופטימיות, מחייכת ומרבה לצחוק. אפילו כשהיא מגלה שהאלתורים והמחצלות לא הצליחו לשמור את האוהל יבש.

בשכונת ג'סי כהן בחולון הייאוש גדול הרבה יותר. חיוכים אין שם. עשרות משפחות שהיו במאהל בקיץ מצאו פתרונות אחרים. רק כמה בודדים עדיין מצטופפים על חלקת אדמה קטנה. במאהל הזה, עושה רושם, האוכלוסייה הקשה ביותר: חולים, אסירים משוחררים, נרקומנים ודרי רחוב. אחדים מהם מסתובבים עם אישורים רפואיים בכיס, להוכיח למפקפקים את מצבם.

"אני ישן באוהל עם שני הבנים", מספר אבי מרדכי, בן 54, וממהר להציג אישור על כך שעבר אירוע מוחי לפני שנה. הבנים, בני 11 ו-9, שבים מדי יום מבית הספר לאוהל. "אנחנו אוכלים טונה, חתיכת לחם, מדי פעם איזה פרי. מתקלחים רק פעם בשבוע. את הצרכים עושים בשטח ממול", הוא אומר. "כל אחד פה תשאל אותו ‘אתה רוצה למות' יגיד לך ‘הלוואי'".

דרי המאהלים מרגישים שנשכחו. המחאה חלפה ואיתה גם הסולידריות. "מה הממשלה עושה בזה שלא דואגים לילדים? מטפחים דור שני של עבריינים", מתלונן מרדכי. "אני לא רוצה בית עם שלושה חדרים, רק קרוואן", הוא אומר.

לא רחוק משם, בגן הצמוד לבניין עיריית בת ים, המאהל נראה נטוש. כעבור כמה דקות מופיע שקיר דנילוב. "כל האנשים עובדים", הוא מסביר. לדבריו, רוב דרי המאהל הם אנשים נורמטיביים, שאינם מצליחים לגמור את החודש. דנילוב, בן 42, עלה מאוקראינה לפני 18 שנה. בשנת 2005 הדרדר מצבו הכלכלי ואשתו ושני ילדיו נאלצו לשוב לאוקראינה. הוא עובד בנגרות, אך לדבריו אינו מצליח להחזיק דירה. בחודשים האחרונים הוא מתגורר בצריף מאולתר, שבנה מחתיכות עץ שמצא ברחוב. "מהמשכורת שאני מרוויח לעולם לא אגיע לקורת גג".

דנילוב מנהל יומן מראשית המחאה, ומתעד את החוויות במאהל. "אנשים חושבים שטוב לנו לחיות באוהל כמו חיה? יוקר המחיה וחוסר הדיור הביאו אותנו לרחוב".

הרשויות המקומיות מטילות את האחריות על הממשלה. הן טוענות כי זה לא תפקידן לפתור את בעיות הדיור. במקום זאת, הן מנסות לשים פלסטר על הפצע. בתל אביב הציעה העירייה מענקים חד-פעמיים לחסרי הדיור בשכונת התקווה, אם יתחייבו לעזוב את המאהל ולשכור דירה. כ-50 משפחות ויחידים נענו להצעה, כמה מהם הקימו בימים האחרונים שוב אוהלים. הכסף נגמר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו