בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית: לא מהפכה, אולי שינוי

"השאר עוד יסופר בישראל", התפייט בספטמבר מנואל טרכטנברג. השאלה מה עוד יהיה לספר, אם בכלל, נותרה מרחפת בחלל

15תגובות

זה היה אולי הקיץ הכי מבטיח בתולדות ישראל, אבל אחריו בא הסתיו. עכשיו כבר חורף ומעט (מדי) נותר. זה היה הקיץ הכי משכר בתולדותינו, (לא כולל את שיכרון קיץ 67' המתעתע), ואולי גם הקיץ הכי משקר: כמו אחרי כל מסיבה סוערת, בא ההנג-אובר, עם כאבי הראש, הסחרחורות, הבחילות, הטשטוש והמועקה שאחרי. בוקר טוב, חמרמורת.

בליל 23 ביולי יצאו ההמונים לרחובות. זה היה פחות משבועיים אחרי נטיעת היתד של האוהל הראשון ברוטשילד. משהו חדש ונלהב עמד אז באוויר, שדוגמתו לא נצפה כאן מעולם קודם לכן, וכאן כתבתי אז: "יום אחד אולי עוד יישאלו ישראלים בידי ילדיהם: איפה הייתם בליל ה-23". חצי שנה אחר כך, רק חצי שנה, ועולה החשש שהשאלה לא תישאל עוד לעולם. אולי כבר לא חשוב איפה היינו ב-23, מיהרנו יתר על המידה לחזור לנקודת ההתחלה, כמעט כמו לא היו הדברים מעולם.

כאילו לא היו הדברים מעולם, המחירים שוב מאמירים, נגמר ה-"20% מתנה בקוטג'", העשירים שוב מתחילים להתאושש אט-אט מהמכה הלא-קלה בכנפם, תקציב הביטחון שוב גדל, ההתנחלויות ממשיכות לעלות כפורחות ודפני ליף שוב מחפשת דירה. מצוקת הדיור, זו שחוללה את הקיץ ההוא, לא הוקלה כהוא זה, המלה "מהפכה" הוחזרה, לפי שעה, אל ספרי ההיסטוריה ואל המילונים, ומעטים מדי עוד מדברים על שינוי. וכיכר העיר, כיכרות הערים כולן, שוב שוממות.

ניר כפרי

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

בין מחצית אוגוסט לראשית אוקטובר, בין האוהל הראשון שניטע לאחרון שנעקר ברוטשילד, הפציעה התקווה. פתאום קם עם והרגיש שהוא אדם, המון אדם, והתחיל ללכת. פתאום התחלפו כאן השפה, האג'נדה, הז'רגון הפוליטי, הרוח ומעל לכל, סדר הכוחות: החברה האזרחית ניעורה סוף-סוף לפעול. לא עוד רק פוליטיקאים ציניים וגנרלים צרי-מוחין יחרצו את גורלנו, אפילו לא רק דפני ליף וסתיו שפיר, גם אמנון צור מירושלים, משה דבוש מג'סי כהן ומוריס אוחנה מבית שאן הרגישו לפתע שיש בידיהם כוח.

השפה הביטחונית השגורה לעייפה התחלפה באחת בשפה אזרחית וחברתית; סגידת העשירים התחלפה באחת לבוז עמוק לאורחות חייהם. אבל המחאה היתה קצרת רוח וטובת מזג ונימוסית מדי. היא לא יכלה לאויביה הרבים, הגלויים והסמויים. מייחלת להמונים ולקונצנזוס, היא לא העזה לשלוח ידה אל מכוות האש, אל השאלות הגורליות באמת, אל תקציבי הביטחון והכיבוש, שבלי שינוי מהפכני בהם אין מהפכה. זאת היתה אולי שגיאתה הגורלית מכולן של המחאה. היא רצתה לתפוס מרובה ולא תפסה די: היא נגמרה בוועדה. אחד ממחולליה, איציק שמולי, אף בירך על הקמתה.

אלא שמהפכה אמיתית לעולם אינה יכולה להיגמר בוועדה, גם לא בארץ הוועדות הזאת. אבל מנגד, טיבן של מהפכות, שגם כשהן מתחילות בקיץ, ובחורף נדמה שנגמר, הן מותירות סימנים ושינויים, שרק בטווח הארוך אפשר לעמוד אל-נכון על טיבם ועומקם. לכן לא מוקדם מדי לקבוע שהיה לנו קיץ אחד של תקווה וסתיו של אכזבה, אבל כן מוקדם מדי לקבוע מה באמת נותר מהקיץ ההוא ומה התפוגג כלא היה. כי זהו טיבם של זרמי העומק, שהם משנים תהליכים לאטם. "השאר עוד יסופר בתולדות ישראל", התפייט בספטמבר, בסיום מסיבת העיתונאים הדרמטית שלו, הפרופסור מנואל טרכטנברג, והשאלה מה עוד יהיה לספר, אם בכלל, נותרה מרחפת ופתוחה בחללה של ישראל. בינתיים, מהבטחות טרכטנברג נותר רק חוק חינוך חינם מגיל שלוש. לא הרבה, מעט מדי.

חורף 2012 שונה מחורף 2011. לא שונה מספיק, כמו שקיוו המוחים, אבל בכל זאת שונה: בנק לאומי נאלץ לבטל תחרות צדקה אווילית, בגלל מחאת הצרכנים על השתתפות "זו ארצנו"; נעלמו חתונות הפאר הטייקוניות; וקבוצת ח"כים נאלצה לוותר על היוזמה לבטל את סימון המחירים. זה שהיו ח"כים שבכלל העזו להציע זאת, אומר שהמחאה נכשלה; זה שהם חזרו בהם, אומר שלא נכשלה כליל. לא הרבה, אבל בכל זאת משהו. מותר להניח גם שמערכת הבחירות הבאה לא תתמקד עוד רק באיראן ובברקן, ונושאים אזרחיים יתפסו בה מקום נכבד יותר: הפוליטיקאים ינסו להחניף למחאה. בינתיים רק עולה התקווה הלבנה של יאיר לפיד, רחוקה מאוד מהמחאה.

בימיה הכי קשים ואורבי סכנות של הדמוקרטיה הישראלית, בכל זאת מבצבצים בה כמה איים בודדים, בודדים מדי כמובן, של מעורבות אזרחית, וגם זאת הודות לקיץ. החילונים בבית שמש והאתיופים בקרית מלאכי יצאו בחורף הזה להפגין; הם לא חשבו לעשות זאת בחורף 2011. דפני ליף הפכה לידוענית, סתיו שפיר חורשת במסירות את הארץ, איציק שמולי בדרכו לפוליטיקה, ודיוקנות שלושתם מעטרים כרזות של תערוכת תצלומים תל אביבית. איך נזכור אותם בחורף 2013? מוקדם מדי לדעת. העם דרש צדק חברתי - ולא קיבל; העם עדיין דורש צדק חברתי - אבל הרבה הרבה פחות. קץ הקץ על הקיץ, ובא החורף, והשאלה המטרידה, מטרידה מאוד, היא איפה ניפגש בקיץ הבא, ומה יהיה על החורף הזה, ועלינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו