בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לסרבני הטלפון החכם, ההאקר הסעודי יכול להשאיר הודעה

כן, זה נכון: בתקופה שבה כל המידע האישי נמצא על הסלולרי, כל אזרח הוא מטרה. ובכל זאת, יש כמה שממש לא מוטרדים. שיחה עם חמישה סרבני סמארטפונים

20תגובות

יותם ישי > 32 > תל אביב > שחקן ופעיל בקולנוע בית העם

אייפון בעלות מנופחת - לא בבית ספרי

"הטלפון שלי מת לפני שנה וחצי ולא היה בחנות לא אייפון ולא גלקסי. היה משהו שהתחזה לסמארטפון ולקחתי אותו. אני שונא אותו והוא גרוע, אבל בכל פעם שרציתי לשדרג אמרו לי: 'בוא נסדר לך עסקה יותר זולה', והציעו כמו שהם מציעים תמיד: אני גם אמשיך לשלם על המכשיר שלי וגם אקנה עוד אייפון. יכול להיות שכל העסק יהיה יותר זול, אבל אני אהיה שלהם גם בעוד שלוש שנים. הגלקסי והאייפון נמכרים במחיר הרבה יותר גבוה מהשווי שלהם, ואתה מוצא את עצמך משלם על המכשיר שלוש שנים קדימה".

עכשיו - ישי לא מוכן לשדרג. למרות שהוא משלם כל חודש כ-100 שקלים יותר משהיה משלם על סמארטפון. "זה קצת מבאס, אבל הסתדרתי עד עכשיו. היה עדיף אם היה לי, אבל כאילו מה, מה היה לפני שהיה סמארטפון?

"בכל פעם שמישהו שלא ראה אותי המון זמן פוגש אותי הוא אומר 'מה, לא החלפת עדיין?'. אנשים מעירים. לא מבינים למה אני מתעקש להישאר איתו. סמארטפונים זה הסמול טוק היום. אין לי מושג למה, אבל אנשים מתעסקים עם זה כל היום. לא נראה לי שהייתי אחד מהם גם אם היה לי סמארטפון. נראה לי שהמקום היחידי שבו אני עורך שיחות כאלה זה על נדל"ן, וגם זה יוצא ממני באופן אוטומטי. לא באמת מעניין אותי כמה חדרים יש, אבל אני שואל. חבר אומר 'שכרתי דירה', דבר ראשון אני שואל אותו כמה הוא משלם. אבל זה לא באמת מעניין אותי.

עופר וקנין

"דווקא על מחירי הטלפון אף אחד לא מדבר. אני חושב שהסיבה לזה היא שכולם התיישרו על חשבונית אחת שעומדת איפושהו על 250 שקל. כבר אין כל כך את העניין הזה של מי משיג דיל יותר טוב, כבר אין את השיחות האלה על חבילות. אני כן שומע 'למה אין לך וואטס אפ'. על זה הציקו לי המון וזה הפריע לי, אנשים ממש התעצבנו עליי כי לא היה לי וואטס אפ, היו צריכים לצאת מוואטס אפ כדי לסמס לי.

"אגב, חשבתי שלכולם יש סמארטפונים אבל לא. אם תהיי ערנית תראי: יש או סמארטפונים או נוקיות בלאטות. המכשיר שלי הוא עוד מגע וזה, אבל אני רואה מלא חבר'ה עם נוקיות, אולד סקול".

רביד סיון >39 > תל אביב > בעלת עסק לארגון הבית

עדיין מסתובבת עם טלכרט

לרביד סיון לא היה טלפון סלולרי מעולם. רק לאחרונה הכירה עוד מישהו כזה, שוויתר מבחירה על טלפון. "חיכינו יחד בתור לטלפון הציבורי. בדרך כלל אני מחכה בתור עם פליט או מהגר עבודה. הוא צחק ואמר, 'אני הולך לספר למשפחה שלי שחיכיתי בתור לטלפון ציבורי עם עוד מישהי שאין לה טלפון!'. אחר כך התיישבנו על ספסל מתחת לעץ והוא אמר שבחייו, במשך שנה אחת היה לו טלפון כי הבוס שלו חייב אותו, וכשהתפטר חזר למצב הרגיל".

תרבות הזמינות התמידית מסמנת קו אדום לרביד. היא לא תסכים לעבוד במקום שידרוש זאת ממנה. "פגשתי עוד מישהי שהיה לה טלפון והיא החליטה שהיא מפסיקה", היא מספרת. "כל החברים שלה היו בשוק, לא ידעו איך להתמודד עם זה".

"מצבי חירום? אני בכלל לא חושבת על זה. תמיד יהיה מישהו אחר עם פלאפון, אני אוכל לעצור מישהו בכביש. אני גם לא נוהגת. ואם אני אתקע - אז קצת אמונה, אני אסתדר".

תומר אפלבאום

לרביד יש טלכרט. מתברר שקונים את זה בדואר. "בתקופת המחאה גרתי באוהל והטלכרט נגמר לי מהר יותר. נעזרתי המון באנשים אחרים אבל זו היתה תקופה מסוימת, זה לא שאני תופסת אנשים ברחוב ומבקשת מהם להתקשר. כולם שואלים אותי למה לא קניתי אף פעם טלפון, אבל זה לא קרה מתוך החלטה גדולה. כשהטלפונים צצו, המשכתי באופן טבעי את החיים שלי, ונראה לי שאצל כל השאר משהו קרה, שכל האחרים קיבלו החלטה גדולה ואני לא, אני המשכתי כרגיל".

היא שמה לב שבעלות על סלולרי משפיעה על צורת החשיבה וההתנהלות בקשרים קרובים. קשה לקבוע פגישות מראש, כי הרוב רוצים לתאם הכול ברגע האחרון בפלאפון, מה שאפשרי רק אם לשני הצדדים יש מכשיר.

"אני מופתעת כשאני קולטת כמה ההתנהגות שלי שונה משל אחרים. אתה כאילו הכי מחובר אבל הכי מנותק. אנשים יושבים בבתי קפה ומדברים בטלפון, ואני נכנסת לתוך הפרטיות של אחרים. זה שובר משהו במנגנון האנושי. כולם מדברים בקול רם, יש משהו שמתעוות באופן שבו אתה אומר דברים ואנשים צועקים אחד על השני. אני לא רואה שום סיבה לא לחזור הביתה בנחת ולדבר בטלפון. גם ככה יש מספיק גירויים בחוץ. אני רוצה לחיות כפי שאני רוצה, אני לא רוצה למכור את הנפש שלי, וטלפון לא מרגיש לי מכשיר נכון".

דרור בן דוד >51 > תושב הגליל > מנהל טכנולוגיות אבטחה

לא מוכן להיות במעקב

אם דבריו של דרור בן דוד יצטלצלו כתולדה של פרנויה, זה רק משום שההגדרה המצויה של פרנויה לא הותאמה די הצורך לעידן הסמארטפון. "בסמארטפונים יש כמה יישומים שהנחת היסוד שלי היא שהם פרוצים", מסביר בן דוד, מנהל הטכנולוגיות בחטיבת הביטחון של חברת מטריקס אי-טי. "הראשון - המצלמה. בכל מכשירי הטלפון אפשר להפעיל לך את המצלמה מרחוק מבלי שאתה יודע. אם אתה לא רוצה שישתמשו בך כמצלמה בלא ידיעתך, מוטב שתימנע משימוש בסמארטפון. הדבר השני הוא רשתות חברתיות. אני לא יודע אם הן יושבות רק על סמארטפון - אבל אני יודע שבסמארטפון הן יושבות. אתה מאשר להן בהסכם התקנה להוריד את כל המידע שיש אצלך בסמארטפון, והם מורידים את רשימת אנשי הקשר ופרטיהם ומשתמשים במידע לצורכי עצמם. לפני כמה זמן בפייסבוק החליטו שבכל פעם שמישהו, אי שם בעולם, יעלה לאתר תמונה שלך, יישום באתר יזהה את תמונתך ויתייג אותך בשמך. באירופה אסרו את זה, אבל אף בישראל אחד לא דן בזה. אין כאן כל רגולציה. תארי לך שאת נכנסת לבית זונות בתאילנד ואת נקלטת במצלמת האבטחה שמחוברת לפייסבוק: מיד היית מופיעה באתר בשמך, כשכולם יכולים לדעת איפה את נמצאת".

דניאל צ'צ'יק

בן-דוד הסכים להצטלם ל"הארץ" בתנאי שפניו לא ייחשפו. "אפשר להפעיל מרחוק את הסמארטפון שלך כמכשיר הקלטה. הייתי לאחרונה בדיון על ההאקר הסעודי בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. כל הדיון עסק בשאלה מה צריך לעשות כדי למנוע הישנות, ובאותו זמן ממש כל העיתונאים בחדר משחקים בפייסבוק, מקליטים את הדיון ברשמקול בסלולרי - ואתה לא יכול לדעת בכלל למה זה מחובר. עושים דיון על משהו סופר שולי בעוד בפועל, בתוך החדר שהם יושבים בו, נמצאת הסכנה הכי גדולה".

במארס השנה אמר האקטיביסט והמתכנת הנודע ריצ'רד סטולמן: "אין לי טלפון נייד ולא יהיה לי טלפון נייד. זה החלום של סטאלין. טלפונים סלולריים הם כליו של האח הגדול. אני לא אשא על עצמי מכשיר מעקב שמתעד כל הזמן לאן אני הולך, ואני לא אשא על עצמי מכשיר שאפשר לצותת דרכו". בן דוד מזדהה עם ההצהרה. "כל הסמארטפונים הם על ג'י-פי-אס. לכאורה, הרשתות מבקשות ממך רשות להפעיל אותו, אבל בעצם הן מפעילות את הג'י-פי-אס כשהן רוצות. ואז גוגל ופייסבוק כל הזמן יודעות איפה אתה נמצא בכל זמן. הן שומרות את המידע הזה בשרתים פרטיים בארה"ב ועושות בו שימוש כרצונן. וכך הממשל האמריקאי יודע איפה אתה נמצא כל הזמן בדיוק של מטר. אני חושב שאנשים לא מבינים את זה. החברות יכולות להקליט אנטנות וממפות את כל המשדרים שיש בישראל, כך שגם כאשר הג'י-פי-אס כבוי אפשר לדעת איפה אתה נמצא". זה מצב מטריד מכיוון שהוא משכלל לאין שיעור את יכולתן של החברות להתוות את דרכו, טעמיו ורכישותיו של הלקוח בהתאם למיקומו בעולם בהצלבה עם כל המידע האישי שכבר נאגר על אודותיו. בן דוד רואה בזה לא פחות מפגיעה בדמוקרטיה: "נדבך משמעותי ביכולת לקיים מדינות דמוקרטיות הוא שיהיה בסיס מידע משותף לאנשים, וטכנולוגיית ההתאמה האישית מערערת על כל תפיסת הממשל של המערב".

עינת שמשוני > 30 > פרדס חנה > מעצבת גרפית

להחזיק טלפון משמעותו להשתעבד לקשקשת

עינת שמשוני היא מעצבת גרפית בעלת סטודיו לעיצוב ולמיתוג. גרה בפרדס-חנה, לשם עברה לאחרונה מרמת הגולן. היא אם לחמישה, ואין לה טלפון סלולרי. "התגובות מתחלקות. יש את אלה שאומרים: מה?! אבל איך זה יכול להיות? ואם הם שומעים שיש לי חמישה ילדים, ממש מתייחסים אלי כאל אימא מזניחה. אחרים מעריצים: כל הכבוד לך, את צודקת, הלוואי ויכולתי גם. ויש כאלה שאני פחות או יותר נראית להם הזויה. כשאמרתי שאני מרמת הגולן היו בטוחים שגם יש לי גמל קשור ליד הבית ושותה מהבאר. כשאני מקבלת תגובות כאלה, נניח מלקוח, אני אומרת שהוא מוזמן להיכנס לדף לקוחות מספרים ולראות אם יש כאלה שמתלוננים. פעם אחת קרה שלקוח סירב לעבוד אתי, לא ברור אם משום שחשש שלא אהיה זמינה או פשוט חשב שאני נבערת. אבל הוא שינה את דעתו ואנחנו עובדים יחד עד עצם היום הזה".

לזמן מה התנסתה בטלפון סלולרי. "בתקופת השירות בצבא אמי ממש התעקשה שהיא צריכה לדעת מה קורה כל הזמן, והיה לי מכשיר, שעצבן אותי מאוד. התחושה הזו שהסביבה מצפה ממך להיות זמין כל הזמן הרגיזה אותי. אם במשך שעתיים לא עניתי, אם זו אמי היא בטוחה שהתפוצצתי באיזה אוטובוס, ואם זו חברה טובה היא נעלבת, ולפעמים הייתי מקבלת כל מיני הודעות, למה לא ענית? שלוש שעות אני מחפשת אותך! אני לא מנתחת מוח, אני לא ראש ממשלה. התחושה שלי הייתה תמיד שכל דבר דחוף וחשוב בסופו של דבר מגיע אליי.

ניר כפרי

"דבר שני שמתי לב שתשעים אחוז מכמות המלים שאני מוציאה בסלולרי היא מיותרת וניתנת לדחייה. המכשיר הזה מייצר המון קשקשת וכשאתה לא נמצא אתו כל הזמן אתה הרבה יותר שוקל את המלים, חושב אם השיחה נצרכת או לא נצרכת, וגם השיחות נהיות יותר מיושבות. בסלולרי השיחה תמיד תוך כדי משהו וזה לא התאים לי כי אני רוצה שהשיחות שלי יהיו יותר ממוקדות. אני חושבת שדווקא בגלל שאין לי טלפון ואני מקפידה על חלוקת קשב ותשומת לב, אם תשאלי את הלקוחות שלי מאה אחוז מהם יגידו שהם מקבלים מענה מהיר וזמין. כנ"ל בני משפחה. המכשיר הזה יוצר המון בלבול של תחומים. נורא מטרידים אותי המכשירים מסביב, אפילו בסופרמרקט אתה צריך לשמוע בדיוק מה קורה בבית של זו שעומדת לפניך בתור.

"אני חושבת שאנשים עושים מהמכשיר הזה יותר ממה שהוא. זה מכשיר מאוד עוזר, אבל אנשים ממש משתעבדים לו. זה הופך אותנו לאנשים פחות מתוכננים, פחות שקולים. היינו מתכננים מראש והיום כולם מרשים לעצמם להגיד 'נדבר אחר כך'. זה הופך אותנו להרבה יותר אגביים. בעיניי זה חבל.

"אם הייתי יודעת שאני יכולה להשתמש במכשיר הזה אך ורק במצבי חירום, יכול להיות שהייתי הולכת איתו. אבל כמו באופן כללי בחיים שלי, אני בוחרת לחיות לפי האופציה השפויה. והאופציה השפויה היא שלא יקרה מצב חירום".

יואב > 34 > תושב המרכז > עורך ואיש אקדמיה

שקט נפשי לא יכול לבוא עם זמינות לבוס

יואב לא הסכים להיחשף בשמו המלא או להצטלם. כשהיה בן 18, היה לו טלפון "מנגו", שהיה בעצם של אמו. "זו היתה התנסות, אבל זה לא תפס. אף אחד לא התקשר. פתאום יום אחד היתה התעוררות ולכולם היו טלפונים. זה יצר אצלי התנגדות. הרעיון שכל אחד יכול להשיג אותי בכל רגע נתון הוא רעיון שמפחיד אותי. זה אובדן מוחלט של פרטיות ושל חופש התנועה. אני לא צריך שיהיה ברור לכל אחד שהוא יכול להשיג אותי בכל רגע.

"מה זה השיעבוד ל'צריך לקבל שיחה?' מה הדחיפות הזו, אלא אם כן אלה רופאים בכוננות? הרעיון של להיות זמין כל הזמן הוא מזעזע. זה חלק מחולי חברתי הרבה יותר רחב, הדרישה לזמינות. העובדה שלאדם אין שקט נפשי, שהעבודה לוחצת אותו, זה נורא. אם תגידי שיש אמהות שרוצות שילדיהן היו זמינים זה משהו אחד - אבל הביזנס קורא לך, הבוס מתקשר - זה דבר נורא. אלא אם זה מעניין בצורה בלתי רגילה, לא הייתי מוכן לעבוד במשהו שישעבד אותי. חיי זה כל מה שאני עושה אחרי שאני מפסיק לעבוד, אחרת יש בזה משהו מתעתע - אתה יכול לחשוב בטעות שהעבודה מגדירה את חייך. אנחנו רוצים לחיות, ולכן אנחנו צריכים למצוא דרכים להתקיים. אם אנחנו מבינים שהעבודה היא הפרנסה, לא נתיישב מול הטלוויזיה כשאנחנו חוזרים הביתה. נבין שיש מספיק דברים אחרים לעשות, שאנחנו צריכים לחיות. אני לא רוצה שהמשרד יבוא אליי הביתה ואני לא רוצה פלאפון. אם אני צריך לשוחח עם לקוח אנחנו קובעים זמן במייל במסודר. אין מצב שבו אני מפסיק הכול כי הלקוח צריך לדבר".

פעם היתה ליואב בת-זוג שגם היא לא השתמשה בטלפון סלולרי. "שנינו התנהלנו כיחידה שבה אין פלאפונים. הבעיות התחילו אחרי שנפרדנו, והיו לי בנות זוג עם טלפונים". מאז שנולדה בתו לפני כשנתיים יש לו פלאפון, אבל "אף אחד לא מכיר את המספר. משהו משומש שעולה שלושים שקל בחודש וזהו". ככל שעובר הזמן הוא מתחיל "להסתגל לזה". "אני קצת נלחם בזה עכשיו", הוא מודה, "להשתמש רק אם אין ברירה".

"יהיה מאוד יומרני מצדי לומר שזה משפיע על איכות החיים שלי. זה פחות טרדה, אבל נראה לי קצת מוזר לומר משהו גורף כל כך". ואז יואב מסכם: "זה מאוד-מאוד קל להיות בלי פלאפון כשלכל האנשים שסביבך יש. כבר שנים אני נהנה מכל יתרונות הטלפון מבלי שיהיה לי פלאפון. איפה שאני נמצא מחפשים אותי דרך האדם שלידי. אז גם ניצחתי את המערכת וגם לא הייתי קורבן של השיטה".

בלי אידיאולוגיה | אם גם אתם סרבני סלולרי - יותר סביר שאתם עניים, מיעוטים או קשישים מאשר אנשי עקרונות

הדבר קרה ב-10 בינואר בעת קונצרט בלינקולן סנטר. הפילהרמונית של ניו יורק ניגנה את שיאה הנשגב של התשיעית של מאהלר, הקהל התמסר לנגנים ולמנצח אלן גילברט ואז למישהו צלצל הטלפון. צלצול מרימבה הנפוץ של אייפון בקולי קולות.

הטלפון המשיך לצלצל. הקהל והנגנים שלחו מבטים שקטים ומקפיאי דם לכיוונו המשוער של בעל הטלפון, שאותר בשורות הראשונות. אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל וגילברט עשה דבר שלא ייעשה והפסיק את הנגינה. הקהל המנומס לרוב להתנפל על הסורר בקללות ודרישות שהפושע יצא החוצה. "הקהל זעם כל כך, עד שיכולתי לדמיין אותם גוררים אותו מכסאו לבמה, קושרים אותו למוקד ומציתים אותו", כתב דייוויד מאסלו, שהיה בקונצרט, ב"ניו יורק טיימס". גילברט עצמו הסתובב אליו ואמר: "אתה מתכוון לכבות את זה? תעשה את זה בבקשה?".

כשהטלפון הושתק לבסוף, אמר גילברט לקהל שלרוב מוטב להבליג ולהמשיך הלאה, אבל כאן לא היתה ברירה אלא לחדול לנגן. הקהל הריע לו כאל גיבור תרבות חדש, המנצח שסילק את המרימבה הארורה שאיימה לשים את הידיים המלוכלכות שלה על מאהלר. האיש הרע, מנוי ותיק כבן 60, מנהל חברה, מסתגר בביתו בבושה ואוכל את עצמו. הוא התנצל בפני הקהל ובפני גילברט, שסלח לו. לדבריו החליף את הבלקברי באייפון יום לפני התקרית, ולא שם לב שהשעון המעורר פועל. לפני הקונצרט הוא השקיט את הטלפון ולא ידע שאין לזה השפעה על השעון המעורר. "תמיד הרגיזו אותי שיעולים בקהל, או צלצולי טלפון. ואז באתי אני. כולי סמוק", אמר לניו יורק טיימס בעילום שם, מסיבות מובנות.

זה יכול לקרות גם לך. בסבירות גבוהה לכל אחד מהיושבים באולם באותו ערב יש טלפון סלולרי, ורבים מהם ודאי שכחו פעם לכבות אותו. לפי סקר שנערך באחרונה בפרויקט אינטרנט וחיים אמריקאים של מכון Pew, ל-85% מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב יש טלפון נייד. ה-15% אחוז הנותרים הם על פי רוב קשישות, עניים, אפרו-אמריקאים או שילוב שלהם. חלקיק מאלה שאין להם טלפון נייד, בקושי 5% לפי הסקר, הם סרבנים שקיבלו החלטה עקרונית להימנע מהשימוש בו.

הנתון הזה מפתיע בעיקר מפני שלפי הסקר יש לכאורה המון מועמדים פוטנציאליים לקבוצת הלא-משתמשים: לא פחות מ-7% אחוז מהמשתמשים בטלפון סלולרי הם "משתמשים אמביוולנטיים": בעיקר גברים (60%) ממוצאים שונים, בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. הם רשומים ברשתות חברתיות, משוחחים עם חברים דרכם, משתמשים בטלפון למידע וגם לבידור. אבל יחד עם זאת הם "מביעים דאגות ביחס לזמינות. חלקם סבור שמכשירים סלולריזים הם טורדניים, ורבים מהם חושבים שטוב לקחת מדי פעם הפסקה מהחיבור לרשת".

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו