בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחירה חופשית. אהבת ישראל

18תגובות

בשבת שעברה הופצה בציבור הדתי לאומי (בבתי כנסת וב"מקור ראשון") חוברת מאת הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי. כותרתה: "קריאת כיוון לציונות הדתית". קהל היעד: דתי ימני מצוי, בהחלט לא רדיקלי. השפה: מליצית, נרגשת. הטרמינולוגיה: צבאית. חשוב לציין כי הרב סדן והמכינה שהוא עומד בראשה הם סמל ה"ממלכתיות": נאמנות מוחלטת למדינה והערצה כמעט עיוורת לצה"ל. למשל, התנגדות גורפת לסירוב פקודה. כלומר, קריאה בחוברת הזאת היא קריאה בחלק המתון, כביכול, של החברה הדתית-לאומית. בחלק שאוהבים "לחבק" ולסמן כ"בסדר".

החוברת נפתחת בכמה הנחות יסוד. השתיים הראשונות מהותיות. הראשונה: הקמת מדינת ישראל היא התגשמות דברי הנביאים, ו"יש בעצם קיומה... קידוש השם". זו הנחה תיאולוגית. מה היא אומרת? על פי הרב סדן, הישות הנושאת את הכותרת "מדינת ישראל" (מדינה יהודית), רק משום שהיא קיימת, ללא קשר למה שהיא עושה, היא מקור גאווה לאלוהים, כלומר, מופת. אי אפשר להפסיד.

ההנחה השנייה היא, ש"כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל, היא קיום מצוות עשה... וממילא יש בה קדושה..." הקשר בין ההנחות ישיר: אם בעצם קיומה של המדינה יש קידוש השם, אז כל פעולה שמחזקת אותה היא פעולה קדושה. מחזקת את הקידוש. מה עם הסביבה? מה שלא "מדינת ישראל" לא רלוונטי. שתי ההנחות האלו הן תמצית כל הרעיונות המופיעים בחוברת (התנחלויות, משיחיות והרבה מאוד צבא).

בפרשת השבוע, "יתרו", מופיע: "ואתה תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). חלקו הפרשנים: ציווי או ברכה? כלומר, האם עם ישראל הוא קדוש באופן ודאי, כמו שטוען הרב סדן, או שזה תלוי בו (במעשיו). ביהדות (אמונה ופרקטיקה) שבה אני לוקח חלק, המשפט הזה הוא ציווי: החובה ל"התגבר" (המלה הראשונה ב"שולחן ערוך"). מעשיו של האדם כמצדיקים (או לא) את קיומו. כל מערכת חוקים, בטח זו היהודית הדתית, מושתתת על העיקרון של בחירה חופשית. כל אופן אחר של קיום, אני חושב לעצמי, בז למציאות האנושית ולכן הוא מסוכן.

באחרונה יצא לאור הספר "כתבים יהודיים" מאת חנה ארנדט (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הספר מקבץ טקסטים של ההוגה הפוליטית החשובה, שעוסקים ביהדות ובזהותה היהודית. אחד הטקסטים היותר מרתקים בספר הוא מכתב התשובה של ארנדט לגרשום שלום, על האמירה ש"אין בה אהבת ישראל". למה? כי היא כתבה את האמת הנוקבת כמו שהבינה אותה. כלומר, בלי משוא פנים.

אני מגלגל בראש את הביטוי הזה, "אהבת ישראל", וחושב לעצמי שהוא נהפך לאפיון מקטלג בחברה הישראלית: אלה שיש בהם ואלה שאין בהם. אמנם ארנדט כותבת לשלום שאין לה ספק שהוא לא מתכוון ל"אהבת ישראל" כהעדר ביקורתיות, אבל החברה הישראלית טרם קראה את המכתב הזה.

אצלנו הכלל הוא: אתה מותח ביקורת על המדינה? אין בך "אהבת ישראל". ואני שואל את עצמי, האם יש בעל עסק רציני שהיה מנהל ככה את העסק שלו, מתוך "אהבת העסק"? כלומר, תוך התעלמות מהפגמים ומניעת האפשרות לשיפור? הרי גישה כזו רק גורמת נזק.

זוהי כנראה החרדה הקיומית (חוסר אמונה), אני אומר לעצמי, שמולידה גם את התפישה שהמדינה הזאת, מעצם קיומה, היא קידוש השם. כי למי יש זמן לחשבן מעשים, חושבים בינם לבין עצמם המאמינים הגדולים, הרי לך תדע מה יהיה מחר, אם בכלל יהיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו