בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להסתכל ללבן בעיניים של המדינה

התור הארוך והאיסור לגלוש על ניילון לא עצרו את המוני הישראלים שנהרו לחרמון השבוע. אבל זה לא אומר שהם לא התלוננו

30תגובות

עובדי אתר החרמון התקשו להתאושש השבוע מימי השלג שבהם הציפו עשרות אלפי ישראלים את ההר הלבנבן. המשטרה סגרה את שערי האתר כמה פעמים ביום והושמעו הודעות מודאגות ברדיו שהזהירו לא לבוא. עליתי להר ביום שני, קצת אחרי הטירוף. מזג האוויר הסגרירי הרגיע את הבהלה הפתאומית לשלג שאחזה בישראלים. פקקי ענק באורך קילומטרים שככו. רק התורים של כמעט חצי שעה לרכבל יכלו לרמוז על הטירוף יום לפני כן. הבחורה עם הנזם, שעמדה בדוכן שעוצב כתירס ענק, חייכה לקונים ואמרה: "ממש מגניב להיות בתוך תירס".

רוב העובדים בחרמון מגיעים ממג'דל שמס הסמוכה. בזמן הקצר שבו האתר פתוח והשלג נוח לגלישה, הם עוזבים את עבודתם הרגילה וממהרים לשרת את הלקוחות.

ראידה, חובשת במקצועה שעובדת באגף השכרת ציוד הגלישה, מספרת שביום ראשון השכירו ציוד גלישה לכ-3,000 גולשים. היא נשארה עד הערב: "היה אחלה יום. ממש מפוצץ. כולם הופתעו מכמות האנשים שהגיעו. מרוב לחץ שכחתי להסביר איך להפעיל את הציוד. היינו הרבה שעות אבל לא הרגשנו איך הזמן עובר".

אני מחמיא לציפורניה שעליהן מצוירים פרחים ושואל אם הלקוחות היו נחמדים והיא אומרת: "כשאתה נחמד, כולם נחמדים".

ירון קמינסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

פצצה מקצוענית לגב

אבל הלקוחות לא ממש נחמדים. כשהם לא אוכלים, הם עסוקים בתלונות. "הבעיה היא שאין מספיק אטרקציות", אומרת ג', אמו של אלון מאור יהודה. "הילד משתעמם. הוא רוצה ללכת ורק באנו".

"נורא קר פה", כועס אלון. "פחות או יותר אנחנו משתעממים".

"תרשום שזה סכום יקר להגיע לפה, ולוקח הרבה זמן. תרשום שיעשו מטוס לפה", ממשיכה להתלונן ג', כשסביבה חפיסות ג'אנק פוד מסוגים שונים. "בוא נאמר שזה לא משאיר טעם של עוד".

בחוץ, בין המבנה בצורת תירס על האש למבנה בצורת איש שלג עם אף ארוך מדי עשוי בטון, עומדים שלושה נערים ממוצא אתיופי מכיתה י' ביפו, שהגיעה בטיול שנתי. "קפאנו", אומר אחד, ומנסה באמצעות חוט לקשור את כובע הדובון על פניו כך שיסתיר את הרוח. "לא ידענו שזה כל כך קר. ונהג האוטובוס לא רוצה לפתוח לנו כדי שנתחמם בתוכו. אנחנו לא אוהבים את החרמון". אני מציע להם להיכנס למבנה כדי להתחמם, והם רצים לשם.

ירון קמינסקי

גם הזיכרון שלי מהחרמון אי-שם בגיל חד ספרתי היה טראומטי. נדמה לי שברוח שנות השמונים החלקתי על ניילון, דבר שעכשיו אסור לפי תקנות האתר, כך לפחות כתוב על שלט. לא אתפלא אם אני הייתי הסיבה לחוק החשוב הזה. אני לא זוכר מה היה שם בדיוק, אבל זוכר שנשבעתי לא להגיע לחרמון בשום אופן, שבועה שהופרה השבוע.

זיו, גולש מקצועי שהגיע מתל אביב עם חבר, זעם: "בדקתי באינטרנט, אמרו שיש תנאי גלישה טובים. אבל אחרי שהגענו את כל הדרך, השכרנו ציוד, וקנינו כרטיס לסקי, הגענו לרכבל והיה שם שלט 'תנאי גלישה מסוכנים, למקצוענים בלבד'. היה קשה מאוד לגלוש, כי השלג הפך לקרח". הוא מחשב שכל התענוג עלה לו כ-550 ש"ח, כולל שני בקבוקי בירה. כשהוא הולך בצליעה, חברו, אורן, בעל פיצריה ידועה בתל אביב, מספר שזיו תמיד לעג לו על כך שהוא גולש גרוע, והנה הוא עלה ומיד נפל. "הוא קיבל פצצה לגב", מסביר אורן ומנסה לחנוק את שמחתו לאיד.

נמאס לי מהמתלוננים למיניהם בקומת המסעדה. אני מחליט לעלות על הרכבל לעבר ההר. על אף שאני מניח עוד זוג גרביים נוסף על גרביי האופנתיים, רוח איומה מחליטה לנשב לפתע, כשהרכבל מתנתק מהקרקע, ואני קופא ופוחד ליפול, מקלל את הרעיון להגיע. ייתכן שמכנסי הטריינינג שלי הם המלה האחרונה מבחינה אופנתית, אבל הם לא יעילים במזג האלפיני. ממלכתי תמורת גטקעס, אני לוחש לעצמי. הצלם מודאג ממצבי. הוא מצויד בשעון משוכלל ואומר לי שעברנו את גובה 2,000 המטר.

השוקו הטוב בעולם

זה ממש לא מעודד אותי. ובכל זאת, מרגש לישראלי כמוני לראות שלג על הר. קצת לבן והלב נרגע. מה אנחנו רוצים בסך הכול? קצת אירופה, קצת שווייצריה, קצת שאמוני. כשמעבר לגבול, בסוריה, מרחץ דמים.

אחרי זמן ארוך של קפיאה באוויר, וכמה ערביות פלרטטניות שאומרות לנו שלום מהמסלול היורד, אנחנו מדלגים מהרכבל השועט אל שטיח פלסטי, ונכנסים למבנה שופינג נוסף. אנחנו בפסגת החרמון. ממול הר דב והרי השוף (אין לי מושג כמובן. אבל אני סומך על הצלם שהיה כל שבוע בלבנון בימים ההם).

ירון קמינסקי

בין הזוגות המתלוננים, אני שותה שוקו חם ומביט אל השלג בחלון שמוסתר על ידי נופשים מותשים ובכיינים. אבל המלה "שוקו" לא מתארת את מה ששתיתי. אחרי שכל גופי הפך לגלד קרח, כולל איברים שספרי האנטומיה לא זיהו עדיין, זהו השוקו הטוב בעולם. סרי אבו סלח ממג'דל שמס, הגאון שמזג לי את השוקו מספר: "היום הרבה יותר רגוע. אתמול היו מלא אוטובוסים. מכרנו ים של שוקו".

הדבר המעניין באתר החרמון הוא המתח בין היופי עוצר-הדם בחוץ לבין הבלגן והלכלוך בפנים. מכיוון שהחרמון פעיל כל כך מעט ימים בשנה, הוא לא בנוי לאכלס כל כך הרבה נודניקים כמוני ואת הטינופת שלהם ותאוות הקניות (קניתי גם כובע נפאלי מצמר סינתטי הנפוץ בנפאל) והשוקו.

אני יורד למטה. עוד מעט האתר נסגר. עשרה יהודים נעמדים ומתפללים בדבקות לעבר ישבן של איש שלג עשוי בטון. לא רחוק מהם, ילדים על מפלסת שלג מטווחים בחבריהם גושים עצומים של שלג, אלה משיבים אש צוננת עד שפקח עצר את החזית.

אני מותש מהנקניקייה שאכלתי, אצבעות רגליי קפואות למרות שכבת הגרביים הכפולה, ואני ממשיך אל האוטו. והנה ילד מקיא וכולם נאספים סביבו בעניין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו