בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יארא לא מוכנה להתפשט יותר בשדה התעופה

לפני 27 שנים, כשהיתה בת 12, המאבטחים בדקו בשערות בתו של לוטפי משעור, והשבוע זה כמעט קרה שוב. אלא שהפעם, היא סירבה להיות מושפלת

131תגובות

שום דבר לא משתנה כאן, ואם כן – אז לרעה. עולם כמנהגו נוהג, ולאיש לא באמת ברור למה, הרי אפשר להתנהג גם אחרת; כוחו של הרגל נפסד.

לפני עשרים ושבע שנים פירסמתי את מאמרי הראשון ב"הארץ". מאז ועד היום לא זכה מאמר שלי בכל כך הרבה תגובות נסערות. אני חושש שהפעם הוא ייקרא ויעבור סתם כך, ובלי ניד עפעף. התרגלנו. אף אחד כבר לא מתקומם, לא מזיז לנו.

"אל תגעו בשערות", זאת היתה הכותרת בסוף אפריל, 1985. ומתחתיה נפרש הסיפור על לוטפי משעור, אשתו וידה ושתי בנותיו הקטנות – יארא בת 12 וואריא בת 10. לוטפי הוא ערבי, הוא פלסטיני, הוא נוצרי, הוא אזרח ישראלי, הוא חבר שלי, ואחרי כל ה"הואים" האלה, הוא אבק אדם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

הוא גם הבעלים של עיתון עצמאי נפוץ בשפה הערבית – אל סינארה, היוצא לאור בנצרת. לפני שש שנים לוטפי מת – סרטן הרג אותו – ואת ניהול העיתון ועריכתו הוריש לאשתו ולבנותיו. הן עושות חיל. בינתיים ייסדו השלוש עוד שבועון מצליח לנשים – "לילך" שמו – שמיטיב להימכר בישראל, בשטחים ובירדן.

דודו בכר
איציק בן מלכי

לפני 27 שנים יצאה כל המשפחה לחתונת קרוב בארה"ב. בחזרה ארצה, בתחנת "אל על" המקומית, הם עברו "בידוק ביטחוני", שכלל שאלות פולשניות, פשפוש בעברם, קריעת מזוודות והפיכת חפצים.

ועדיין לא נחה דעתם של הבודקים. ללוטפי הם חיטטו בין הביצים, כאילו הביטחון הלאומי שלנו טמון באשכיו. זה לא היה הרגע הנורא מכל, עדיין לא. ברגע האחרון לפני העלייה למטוס, נזכרו שם בילדות, אולי דווקא הן מסכנות אותנו. או אז פנו לבדוק אותן בשערות.

בשובם לארץ, למחרת, הלכו יארא וואריא לבית הספר. באותו היום ביקרו בו חוקרים מטעם האוניברסיטה העברית. הילדות בכיתה התבקשו להשיב על שאלוני מחקר. אחת השאלות היתה – איך נראה יהודי בעיניך. יארא, שיהודים הם שכניה ובאי ביתה, השיבה: היהודי הוא איש שמשפיל אנשים אחרים. וואריא השיבה: היהודי הוא איש רע, שלא רוצה לשמוע מה שאמא שלי ואבא שלי אומרים לו.

"אל תתחבו ידיים אל תוך השערות", הפצרתי. "בשיער של ילדות לא מוצאים שום דבר, רק זיכרונות יהודיים מוצאים. וחוץ מזה, הניסיון מלמד כי כאשר מחטטים בראש של ילדים, צומחות בראש הזה מחשבות רעות גם אחרי שנים רבות".

יארא כבר מזמן לא ילדה, תעשו חשבון. השבוע היא נסעה למילאנו בענייני עסקים, ומה שהיה הוא שהווה. שום דבר לא השתנה. אך הפעם, רגע לפני שנכנסה לבדיקה הגופנית בחדר השמור לאזרחים ערבים, היא עצרה וביקשה את הדרכון בחזרה. לא, היא לא תטוס ב"אל על", ואת דרכה שלשום עשתה בטורקיש איירליינס.

יארא לא מוכנה להתפשט יותר. אולי זיכרונות ילדות שבו אליה, ואולי נזכרה בדברי אביה: לעולם אל תסכימי עוד שייגעו לך בשערות או בכל מקום אחר.

את תגובת "גורמי הביטחון" לא ביקשתי, מעלתי בתפקידי. הרי אני מכיר את התשובה בעל פה – אלף פעמים שמעתי – ובעצמי אנסח אותה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו