בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים

החתונה האריתראית שלהם

בבוקר מנקים מסעדות ומערבבים טיח, בערב חוגגים. השבוע נישאו במזל טוב אמלסט וג'מל בנוכחות המעסיק הישראלי ומאות אורחים, כולם מבקשי מקלט

46תגובות

זאת היתה אחת החתונות הכי ארוכות שהייתי בהן מעודי: כשפניתי לביתי אחרי קרוב לשש שעות של כמעט שיכרון חושים, עוגת הכלולות טרם הוגשה והריקודים הסוערים עוד היו בעיצומם.

זאת היתה גם אחת החתונות הכי מוזרות שהייתי בהן מעודי: אריתריאה הקטנה בתל אביב, אפריקה טאון בישראל, מסיבת כלולות שמחה-עצובה, מפוארת ופתטית כאחת. גולה גדולה של שוהים בלתי חוקיים, מבקשי מקלט ועלובי החיים, שמקיימת לעצמה חיים עשירים, עולם מרתק, סמוי מהעין הישראלית וחבוי בשולי הכרך, חמש דקות מבתיכם וממקומות הבילוי שלכם.

בכל סוף שבוע מתקיימות לפחות עשר חתונות אריתראיות כאלו, כולן בתל אביב. לא ידענו שלדמויות השקופות הללו מרחובות הכרך, משוקי העבדים, משלדי הבניינים וממטבחי המסעדות, אלו בתפקיד "תערבב את הטיח, אחמד" החדשים, יש גם עולם משלהם.

אלכס ליבק

ובעולם הזה יש גם חתונת פאר (כמעט), מלבושים נוצצים, מוסיקה סוערת ושמחה גדולה, גם אם היא מהולה בעצב קיומי של מי שרוקדים בלילות, אבל רעבים, קופאים, מושפלים ומפוחדים בימים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

"אני קצת בהלם. פתאום אני רואה שיש להם ממש חיים פה", אמר לי "הבעל-בית" של החתן מבית הקפה "קפהנטו" בתל אביב, שבא עם שני שותפיו לחגוג את נישואי הטבח שלו ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה: כולם היו בלבוש חגיגי כל כך והם באו בג'ינס. למרות זאת, הם זוכים כאן הערב לכבוד מלכים, כזה ששמור לבעלי בית.

לא, אין למעסיק מושג כמה שנים ג'מל שלו נמצא בארץ, איפה הוא גר ומי אשתו. הוא רק יודע שהוא "עובד מצוין", שהוא "בחור מיוחד" ושהוא נתן לו יום חופשה לרגל כלולותיו, ירח דבש אריתראי בן יום, כנצח של פרפר.

הרחובות שנשפכים למתחם התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, נושאי השמות הציוניים, "הגדוד העברי" ו"יסוד המעלה", המו בשבת. חמש אחר הצהריים ביום של סערה, ומאורות האלכוהול של הסודאנים, האתיופים, האריתראים, הפיליפינים והסינים, מלאות אדם. לא ברור בדיוק מה מתרחש באפלולית שלהן, זולת בקבוקי הבירה שעל השולחנות ומסכי הטלוויזיה שמרצדים בשלל שפות משונות. "יש נקניק, יש מוז'יק, יש בולשוי", אומר גרפיטי מקורי בתל אביב תחתית זו.

דירות שכורות מתפקעות מדייריהן ומיטלטליהם, המחירים מאמירים כאן מאוד, יותר מרמת אביב ג', כי אין עוד שום מקום בעיר שבו מוכנים להשכיר דירות לזרים. "יש חיים בשוליים - אל תדרסו אותם", כתוב על שלט של חנות בשיפולי התחנה, דגל ישראל ברקע. אבל כאן הכוונה היא לרוכבי האופניים הישראלים.

על גינת לוינסקי יורד הערב ואתו צינת הלילה הנוראה. עכשיו מחלקים כאן מתנדבים מארגון "לשובע" ארוחה חמה, והתור מתארך. שר המשפטים אמר שמבקשי המקלט האומללים הללו הם "סכנה קיומית למדינת ישראל" ודבריו השערורייתיים נותרו בלא מענה. בעיתון אחר הציע חבר מועצת העיר תל אביב קווי אוטובוס נפרדים לזרים "בגלל הריח שלהם", וגם זה עורר כאן רק פיהוק של חורף.

ברווזים שוחים בשלולית ברחוב ההגנה בשכונת התקוה, בניין משרדים מואר של "החברה להזזת הרים", והנה - אולם השמחות שאנחנו מחפשים, מסתתר בחצרו האחורית של בניין אפור ומכוער בכניסה לנתיבי איילון, ליד הסניף התל אביבי של מפלגת "ישראל ביתנו".

יורדים כמה מדרגות ונבלעים מיד בעולם אחר שנגלה באחת, מוסיקה שחורה כבר בוקעת ממנו, מחרישת אוזניים. בית מלאכה שעבר באחרונה הסבה לאולם שמחות אריתראי: אור ניאון לבן מאיר שטיחים אדומים זולים שמכסים את הרצפה, בלונים ססגוניים על התקרה ושורות-שורות של שולחנות ארוכים, מכוסים בשעווניות פרחוניות.

שלושה אריתראים הדורים יושבים בכניסה, מאחורי שתי קופסאות קרטון שנראות כקלפי, וערימה של מעטפות לבנות בצדן. כל אורח נוטל מעטפה, רושם את שמו ואת איחוליו על קדמתה בטיגרית, שפת המקום, מכניס לתוכה שטר או שניים ומשלשל לתיבה. כמו אצלנו, אבל פחות - 100-200 שקלים לאורח.

כמו אצלנו, אבל פחות - כאן לא מעמיסים ערימות אימתניות על הצלחות. כמו אצלנו, אבל יותר - חלק מהאורחים כאן הדורים הרבה יותר מהממוצע במשק אצלנו. מיטב אופנת התחנה המרכזית, חליפות שני חלקים ולעתים גם שלושה, מבד מבריק, תוצרת בית האופנה הנודע כאן, Pogal Classic, ששמו מתנוסס על שרוולי החליפות. האורחים האמידים פחות באו בבגדי העבודה שלהם.

הנשים הן כאן מיעוט מבוטל. כמו בכל הגולה הזאת, כמעט כולן הדורות ומפוארות - שיערן מפוסל ומחוטב להפליא, יצירת אמנות על כל ראש, שמלות אפריקאיות רקומות מרהיבות לגופן.

גלילי נייר טואלט משמשים כמפיות הבית, גליל על כל שולחן. סעודת הכלולות מוגשת בצלחות חד פעמיות, כמו כל הערב הזה. זוהי ארוחת בופה: מאחורי הדלפק עומדות המגישות, אלגנטיות גם הן, ומגישות לצלחות ממיטב המטבח המסורתי: על מצע פיתה אריתראית אפרפרה וספוגית הן יוצקות תבשיל עוף בשעועית. אין סכו"ם, את הלאפה הזאת אוכלים בידיים והקרלסברג נשפך כמים.

בקצה האולם הוקם אפיריון מלכותי, מחכה לחתן-כלה שטרם באו. שתי כורסאות לבנות בצל האפיריון, אחת לה, אחת לו, ובצדן שתי שורות כיסאות עטופים בלבן גם הם, לשושבינות ולשושבינים. על שני שולחנות זכוכית מונחים שני בקבוקים: רד לייבל ופינלנדיה, לחתן ולכלה, שהבוקר נישאו בכנסייה ביפו, והאורות מנצנצים כל העת ממעל.

כרזה צבעונית ברקע, כמו מבשרת על הופעה: חתונה שמחה לג'מל יוהנס ולאמלסט טספאלדט ודיוקנאות השניים מעטרים אותה. עכשיו הכל ערוך ומוכן לבואם. "עוד מעט יתחיל הטקס, הקרובים מהודרים, החותנת מחלקת הוראות למלצרים", כמאמר השיר "חתונה" של דני סנדרסון.

כאן אמנם לא מסעדת לוצ'יאנו מהשיר, אין עופות בפרמג'נו כמו בשיר, גם החותנת לא תגיע לחלק הוראות למלצרים - אבל הדודה והדוד, אחות אמה של הכלה ובן זוגה, בלבוש לבן מסורתי, כולל מגבעת לבנה ומטה לבן, באו גם באו.

דסי פסהציון ווזנט בקריי הגיעו אתמול מהעיירה ההולנדית זוולה. זה 30 שנים הם חיים בהולנד, שם קיבלו אזרחות מלאה אחרי ארבע שנים, והם נשבעים שלא יבואו עוד לישראל לעולם: בנתב"ג עיכבו אותם שלוש שעות, לאחר שהצהירו שבאו לחתונה הזאת, שהיא בכלל חתונה של שוהים בלתי חוקיים. עוד מעט ואמרו לגרשם, רק ברגע האחרון נמלכו רשויות ההגירה ואיפשרו את כניסתם.

הם לנים במלון שסידר להם בעל בית הקפה של ג'מל. הערב הם המבוגרים האחראים כאן, נציגיה היחידים של המשפחה.

תזמורת חתונות עם קלידן, זמר ונגן כלי מיתר אריתראי חשמלי, משמיעה שירי כלולות סוערים. אקלילו מקונן הוא הצלם. כבר 17 שנה בירושלים, הוא צלם החתונות הרשמי של העדה כולה ויש לו בלוג באינטרנט שבו הוא מציג את עבודותיו. אבל, ילד אריתראי חמוד בן 11, תלמיד בית הספר נופים, מצלם גם הוא. ויש גם שני צלמי וידיאו, על כל מקרה.

ריח התבשילים מתפזר בחלל. מחכים לחתן כלה. צלם החתונות אקלילו מספר שאי אפשר להשיג לימוזינה במוצאי שבת בתל אביב: האריתראים שוכרים את כולן. אבל אמלסט וג'מל יבואו עוד מעט במונית.

הגברים מצמידים כתף אל כתף בחיבוק אריתראי גברי, הנשים מנשקות על הלחיים. בחוץ כבר מנסים את הזיקוקים. הערב רד מזמן והרגע הגדול הגיע: אל האולם נכנסים בצעדי ריקוד זוגות השושבינים והשושבינות, בבגדים אחידים: שמלות ארגמן לנשים, חליפות אפורות לגברים ועניבות ארגמן. הם מתקדמים אט אט לכיוון האפיריון, עד שמגיע הרגע: אמלסט וג'מל נכנסים, קבלו את החתן והכלה. היא בשמלת כלולות מרהיבה, עם פייטים, שובל ומחשוף נדיב, הוא בחליפה מהודרת במיוחד, העניבה נתונה באבנים נוצצות.

הם מתקדמים אט אט בצעדי ריקוד מדודים וקצובים. כרגיל בשמחות כאלה גם אצלנו, הם נראים כאנשים הכי פחות מאושרים כאן הערב. את השידוך ביניהם, כך שח לי צלם החתונות אקלילו, עשו ההורים באריתראה. אמלסט באה לכאן בעקבות האהבה. הזיקוקים מנצנצים, התזמורת מנגנת, קול ששון וקול שמחה, הזוג הטרי תופש את מקומו בכורסאות הלבנות מתחת לאפיריון, לקול תשואות הקהל.

רחבת הריקודים הולכת ומתמלאת, בעיקר בגברים מיוזעים, שרבים מהם מפליאים להתנועע. מכונה יורה בועות סבון עד שכל החלל מתמלא באשליות. כל התלאות כולן - תלאות הדרך מאריתריאה לישראל ותלאות החיים בישראל - נשכחות עכשיו כולן לרגע, כלא היו.

הריקוד הולך וסוער והמראה מרהיב. בין שיר אפריקאי אחד למשנהו, לפתע: "תרקדי אתי הלילה, ריקוד רומנטי לאור ירח", של ישי לוי.

אחד השושבינים, סמי, שעובד בימים כתיקונם בניקיון בשוק הכרמל ועבר מסכת התעללויות קשה בדרכו לישראל, מגיש לנו וודקה, הישר משולחן הכלולות. היום אנחנו הזרים כאן.

11 בלילה ואנחנו יוצאים. על שרידי הרציף בתחנה הישנה יושב מבקש מקלט מחוף השנהב ומחמם את רגליו היחפות באש מדורה שהבעיר. תגרה אלימה מתפתחת ביציאה מחתונה אריתראית אחרת במתחם התחנה. מתחת למתקני השעשועים בגינת לוינסקי כבר מכורבלים אלה שמקרוב באו ועוד לא מצאו להם מקום מקלט. לילה טוב, חתונה; בוקר טוב, מציאות.

Read this article in English: Twilight Zone / Just like us, but less



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו