בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

37 ילדי חמולת אבו-לבדה לומדים בדרך הקשה

בכל בוקר יוצאים הילדים למסע מפרך של שעתיים לביה"ס, אבל מועצת עמק לוד מסרבת לספק להם הסעה. אז מה אם ביהמ"ש קבע שמדובר בזכות בסיסית?

42תגובות

המסע לגן של ג'נאת אבו-לבדה, בת שלוש, מתחיל בשעה שש ורבע בבוקר. אחרי חצי שעה של התארגנות היא יוצאת עם 37 ילדי משפחתה המורחבת, בני 3-16, לדרך הנמשכת כמעט שעתיים - עד לגן ולבית הספר ברמלה.

המסלול שהקבוצה עוברת כולל צעדה לאורך שביל עפר מפותל, חציית כבישים סואנים, המתנה ממושכת לאוטובוס, נסיעה ולאחר מכן הליכה ממושכת נוספת ברגל. המסע היומי הזה לעבר מימוש זכותם החוקית לחינוך מסתיים אחרי יותר משמונה קילומטרים - עם תום השיעור הראשון. "גם ככה לא מכניסים אותנו לשיעור כי אנחנו תמיד מאחרים", צועקים הילדים יחד. אני אאחר היום למבחן שלי בחשבון", מספר איברהים, בן 14 וחצי. "אני מאחר למבחן בניהול", מצטרף חמודה, בן 16.

עם תחילת הטיפוס בשביל ג'נאת נעצרת. ידה אוחזת שקית מלאה בוופלים והיא מושכת בחצאית דודתה סבח. "לכי איתם, תתקדמי, לכי!", קוראת אמה שמנופפת מאחור. "כל יום זה אותו סיפור", מסבירה הדודה, "קשה ככה כל בוקר ללכת. היא בת שלוש, אמא שלה עם תינוקת בת חודשיים ולא יכולה לעשות איתה מסע של שעתיים לכל כיוון לגן ובחזרה. אז אני הולכת איתה. גם לי יש כאן שישה ילדים".

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

"אנחנו גרים בפרדסים ופשוט לא רוצים אותנו", מסביר חמודה, הצועד במרץ לתחילת השיירה. הפרדסים, כך יתברר לאחר רבע שעה של הליכה, הוא השם שהמשפחה נותנת למבנה שמוסתר על ידי חומת הפרדה גבוהה בפאתי מחנה גדעונים שליד צומת צריפין. ילדי הגן, היסודי, החטיבה והתיכון - כולם עמוסים מעילים ותיקי בית ספר שמסתירים מחצית מגופם - חוצים כעבור כ-20 דקות את הגשר מעל צומת צריפין הסואן. "בחודש שעבר אחד מהם כמעט נדרס", מספרת סבח', "אין להם לא ימינה ולא שמאלה, הם קטנים".

"לובנה שלי הולכת בכל מזג אוויר לבית ספר", מספר בגאווה האב מוחמד אבו-לבדה. חבורת הילדים ניצבת ב-7:40 על שולי הכביש הראשי ומנחשת את מספרי האוטובוסים החולפים לנגד עיניה. קצת אחרי 7:45 עוצר הקו המיוחל. בזה אחר זה עולים ומשלמים התלמידים. נוסעי האוטובוס מאבדים את סבלנותם כשהמושבים מתמלאים אט-אט עד אפס מקום. "פעם הבאה אל תעלו אצלי", זועמת הנהגת, "כמה אתם? תספור שוב פעם", היא דורשת ממוחמד שמסביר: "זה הרבה כסף כל יום ככה, אפילו על האוטובוס לא עוזרים לשלם".

באוטובוס נזכר חמודה שוב במבחן בחשבון ואומר: "אני צריך לשקר כל פעם כשאני מגיע באיחור. לא מאמינים לי בבית ספר שיצאתי בזמן. אני מקווה שיכניסו אותי". ומלק ממהר להוסיף: "גם לי המורה לא מאמינה".

כשיורדים הילדים מהאוטובוס ברמלה הם חוצים את השוק דרך מגרש מכוניות. חצי שעה של פיזור בין בתי הספר והגנים תסתיים רק לקראת השעה 9:00 בבוקר. אחרי מסע של קרוב לשעתיים, יומם עוד לא החל. את היום, כמו תמיד, הם יתחילו באיחור. גם הדרך חזרה הביתה תסתיים רק אחר הצהריים.

"אני מדבר על הזכות הבסיסית שלי כאדם וכאזרח, שילדה בת שלוש לא תלך שעתיים לגן. שהילדים לא יגיעו כל יום באיחור של שעה. שלא נצטרך ללוות אותם כל יום במשך שעות", זועק מוחמד, "למדינה לא אכפת מסיבה אחת - שאני ערבי".

על פי תקנות חוק לימוד חינם מחויבת הרשות המקומית לספק הסעות לבית הספר לכל תלמיד שגר במרחק של יותר משני קילומטרים עד כיתה ד' ושלושה קילומטרים מכיתה ה'. לבני משפחות אבו-לבנה, שגרות במועצה האזורית עמק לוד, אין בית ספר ערבי במועצה ועל כן הם נאלצים להגיע מדי בוקר למוסדות החינוך ברמלה. בתשובה לשאלה מדוע לא מקיימת המועצה את חובתה החוקית לספק להם הסעות אמרה אתמול דוברת המועצה: "הם השתלטו לנו על אדמות". משפחת אבו-לבדה טוענת מנגד כי המשפחה חיה במקום עוד לפני קום המדינה.

בדיקה באגף הגבייה במועצה מעלה כי המשפחה דווקא משלמת ארנונה, "אבל זו הסיבה היחידה שהם מגיעים לכאן, כי זבל לא אוספים, רק אוספים כסף", מוסיף מוחמד. לדברי עו"ד טל חסין מהאגודה לזכויות האזרח, "בין אם המועצה צודקת ובין אם לא, אין שום קשר בין חוקי התכנון והבנייה לבין זכותם של ילדים לקבל מהמועצה המקומית הסעות לבית ספר כחלק מזכותם החוקתית לחינוך". לטענת חסין, היא פנתה למועצה כמה פעמים בדרישה שהעירייה תפעל בעניין, אולם לא זכתה למענה. פניות קודמות למועצה ולרשות נעשו עוד בחודש יולי על ידי עמותת "סנגור קהילתי". "מועצת עמק לוד כבר ניסתה בעבר ליצור את הקשר בין חוקיות מגורים לחינוך בעתירתם של תושבי דהמש אך נכשלה", מוסיפה חסין, "בית המשפט לא רק שפסק אז שההסעות יסופקו אלא גם חייב בהוצאות גבוהות שמעיד על מורת רוחו מההתנהלות בפרשה".

ואכן, בשנת 2008, פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעתירתם המינהלית של תושבי שכונת דמהש כי "אין זה ראוי שמיצוי הדין עם תושבי השכונה ועם הורי העותרים ייעשה באמצעות ודרך ילדיהם" (ראו תיבה נפרדת בעמוד זה). עוד כתבה השופטת אסתר קובו כי "העדר חינוך, משמעו אחד - פגיעה ישירה לא רק בילדים אלא גם באינטרס הציבורי אותו בא חוק חינוך חובה לקדם. חשיבות החינוך הינה ראשונה במעלה וגוברת... על האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הורי העותרים בשל פעילות בנייה בלתי חוקית המיוחסת להם - פעילות שיש כמה מערכות דינים אפקטיביות לטיפול בה".

במועצה האזורית עמק לוד סירבו להתייחס לסוגיית מימוש זכותם של הילדים לחינוך ומסרו: "החמולה פלשה לשטחים פרטיים ללא אישור. כל המבנים נבנו ללא היתרים וכולם נמצאים בתביעות משפטיות. גם נוכח צו בית משפט הם מסרבים להתפנות. בעלי הקרקע דורשים לפנות אותם לאלתר ולהחזיר את האדמות לייעודם המקורי, לחקלאות. המתחם המדובר אינו יישוב.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "על המועצה המקומית חלה האחריות לארגון וביצוע הסעות תלמידים ומשרד החינוך משתתף במימון ההסעות בלבד. באגף ההסעות במשרד מדגישים כי נכון להיום, טרם התקבלה בקשה מהמועצה האזורית עמק לוד למימון הסעות לתלמידים אלו. אם תתקבל פנייה היא תטופל כמקובל".

בית המשפט: "חשיבות החינוך ראשונה במעלה"

"חשיבות החינוך הינה ראשונה במעלה וגוברת, לדעתי, בנסיבות כאן ובשכונה זו על האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הורי העותרים בשל פעילות בניה בלתי חוקית המיוחסת להם - פעילות שיש מספר מערכות דינים אפקטיביות לטיפול בה". כך פסקה בשנת 2008 שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אסתר קובו, בעתירתם של 40 ילדים תושבי שכונת דהמש במועצה האזורית עמק לוד. השופטת קבעה כי המועצה האזורית אינה יכולה להימנע ממתן שירותי הסעת ילדים לבית הספר משום שהוריהם מפרים את דיני התכנון וכי "אין זה ראוי כי מיצוי הדין עם תושבי השכונה ועם הורי העותרים, ייעשה באמצעות ודרך ילדיהם".

שכונת דהמש הינה שכונה המונה כאלף תושבים ערבים, אזרחי המדינה, ואינה בעלת מעמד סטטוטורי, שכן בתיה נבנו בלא תכנון והיתרים כדין. ילדי השכונה, שאין להם מענה לימודי בשפה הערבים בקרבת ביתם, לומדים במוסדות חינוך ברמלה. עד שנת 2005 מימנה עיריית רמלה את הסעות הילדים, אולם הודיעה עם פתיחת שנת הלימודים בהתראה קצרה כי תחדל לספק את ההסעות מאחר והתלמידים מתגוררים בשטחה של מועצת לוד הסמוכה ולא בשטחה.

מועצת עמק לוד התכחשה לקיום השכונה בשטחה וסירבה לממן את הסעות הילדים. גם במקרה זה טענה המועצה, בין היתר, כי אין היא מספקת שירותים למי שאינם תושבי יישובים מוכרים שבנו בתיהם בבנייה בלתי חוקית לאחר שפלשו למקרקעין והפרו את דיני התכנון.

השופטת אסתר קובו דחתה את הטענה ופסקה כי "הטלת האחריות על ההורים, שלטעמה של המועצה האזורית נקלעו באשמתם למצב זה, איננה מקדמת דבר". לדבריה, "הנסיבות החברתיות וההיסטוריות, לרבות הבעיות התכנוניות הקיימות בשכונה, ידועות לרשויות המדינה מזה עשרות שנים. אינני סבורה כי הפתרון יבוא בהינף קולמוס ובענישת הילדים במניעת הסדרי הסעת לבתי הספר. השופטת ציינה עוד כי "מניעת ההסעה לא תביא לידי מימוש את זכותם של התלמידים לחינוך; והעדר חינוך, משמעו אחד - פגיעה ישירה לא רק בילדים אלא גם באינטרס הציבורי אותו בא חוק חינוך חובה לקדם. לצד הקביעה כי המועצה תדאג לארגונן ולמימונן של ההסעות, היא אף תישא בהוצאות המשפט בסך 50 אלף שקלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו