בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעובדי פרי הגליל נמאס להיות בני ערובה

רעש המכונות של המפעל, העוגן הכלכלי של חצור הגלילית, הפך לדממה. העיירה הקטנה קפאה יחד עם פסי הייצור, והעובדים החליפו את רוח הקרב באדישות. "לא אכפת לנו מה יהיה", הם אומרים

11תגובות

ערימת צמיגים משומשים נחה אתמול בפתחו של מפעל "פרי הגליל", מחכה לשעתה להידלק, אבל זו טרם הגיעה אתמול. דגלי המדינה והמפעל התבדרו ברוח - "ברוך הבא" בשערו של בית החרושת הנאה הזה, משוח בצבעי אדום-צהוב מרהיבים. רק השקט הנורא ומגרש החנייה הריק העידו על מה שקרה כאן בסוף השבוע. שומר חמוש הסתובב אנה ואנה בחצר הכלואה של המפעל הסגור. איש לא נכנס, איש גם לא יצא - ושקט על פני תהום.

יומיים קודם לכן, בצהרי יום שישי, יצאו ראובן בן חיים וישראל סרוסי בשעת צהריים מאוחרת מהמפעל. השבת עמדה בפתח, השניים סיימו את המשמרת המאוחרת שלהם ולבם לא ניבא להם דבר וחצי דבר על מה שעומד להתרחש. קצת לפני כניסת המלכה צלצל הטלפון; המחסנאי על הקו: "אל תבואו לעבודה ביום ראשון. המפעל נסגר". כך, באחת, חרב עליהם כמעט כל עולמם. לא שהם לא ציפו לכך, הרי זה שבועיים הבחינו שההנהלה מרוקנת את המפעל מכל תוצרתו, אבל הלב מיאן להאמין. השניים, איש בביתו, בחיק משפחתו, חשבו לחכות עם הבשורה המרה עד לצאת השבת, אבל כמה מתריסר ילדיהם, שישה לסרוסי ושישה לבן חיים, כבר ידעו. הם קראו באינטרנט.

חצור הגלילית שקטה אתמול מאדם. שעת צהריים והחנויות במרכז המסחרי היו סגורות. ככה זה כשאין לקוחות, סייסטה צפונית בחצור. מקומות העבודה החלופיים למפעל העוגן של העיירה - "מפגש הצמיג", "פעמיים בוסקילה", "טיף וטף" ו"ארט-גיפט, מתנות שזוכרים תמיד", עמדו בשיממונם.

ירון קמינסקי

הדרך העולה אל ההר נגמרת בקבר. כאן נח חוני המעגל והעבדקן בכניסה לאתר הקדוש לא שמע שסגרו את "פרי הגליל". "את הצרות שוטחים בפני הצדיקים", אבל גם כאן ריק היום, כולל ב"אזור הצלייה". משרדי שירות התעסוקה של העיירה המוכה הזאת מסתתרים מאחורי בית כנסת, על כל מקרה. רק ליד דוכן מפעל הפיס מתגודדים כמה אנשים. צריך פיס בחיים, בעיקר בחצור, בעיקר עכשיו. מהסטיקייה של "הבן של שלמה" לא מיתמר עשן, במוניות ג'ורג' אין נוסעים. עורכי הדין ורופאי השיניים כאן הם ברובם ערבים. "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה", כתוב על הפסיפס בכניסה למשרדי המועצה, אבל "לפנים" זה היה מזמן, מזמן.

ראובן בן חיים גר זה שלושה חודשים בדירת חדר דלה בפאתי העיירה. המצב הכלכלי הקשה פירק את משפחתו ובן חיים עבר להתגורר כאן בגפו, מותיר את אשתו וששת ילדיהם בדירת השיכון שממול. מ-7,700 השקלים שהשתכר ב"פרי הגליל", כולל משמרות שישי ולעתים מוצאי שבתות ושעות נוספות, מוקצים עכשיו 5,000 שקלים לדמי מזונות, 1,500 שקלים לשכר דירה ו-700 שקלים להוצאה לפועל. עשו את החשבון. התרעה מהמועצה המקומית מבשרת רעות עוד יותר: חוב ארנונה של 27 אלף שקלים.

כשעקר לכאן בן חיים, העבירו ילדיו את הציורים שציירו לו בקיץ לרגל יום הולדתו, ועכשיו הם מכסים על הקירות החשופים בקיטון המטבח. "לאבא, מזל", כתבה הקטנה. הוא עבר לכאן בחוסר כל, כמה אנשים תרמו לו שמיכות ומקרר ישן. החצר זנוחה, אל שולחן ושרפרפי אבן הוא מגיש קפה, לנו ולחברו ישראל סרוסי. זהו יומם הראשון ללא עבודה וההרגשה קשה, חונקת.

סרוסי ובן חיים הם בני חצור. שניהם עובדים כבר יותר מ-25 שנה ב"פרי הגליל". סרוסי בתחזוקה - בעיקר במכונות התירס. בן חיים בקירור - טכנאי קירור אמוניה. דיבורם רך ונוגה, והשניים מרשימים ונוגעים ללב עד מאוד. הבוקר הם קמו והלכו כמנהגם למפעל, לא יכלו אחרת. ליד השער הנעול התקבצו עוד כמה עובדים. הם חיכו וחיכו, עד שנוכחו לדעת שכלום לא קורה, אולי גם לא יקרה עוד. חברי הוועד נסעו לפגישה עם עופר עיני בהסתדרות והשאר התפזרו. בן חיים נסע לבדיקות בבית החולים בצפת. ייתכן ויזעיקו אותו בכל רגע למפעל: הוא הרי אחראי לבטיחות של האמוניה ויש לו אישור מההנהלה להיכנס. בינתיים הוא אומר שהוא מרגיש חולה: "זה כמו סופר, שהכתיבה זורמת אצלו בדם".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

הרוח נושבת קרירה. מה הרגשתם אחרי הטלפון ביום שישי? בן חיים אומר שהרגיש שהם זקוקים בדחיפות לפסיכולוג: "אני רציני. אנחנו זקוקים לטיפול נפשי. הסיפור הזה מוציא ממך קטעים מאוד לא טובים. זה משפיע עלינו ועל כל הסובב אותנו. אתה מגיע לנקודה שאתה אומר: די. תחליטו כבר. לסגור או לא לסגור. אבל אל תמשיכו עם המצב הזה. אנחנו חיים כבר יותר משנה באי-ודאות. אנשים יושבים עכשיו בבית ולא יודעים כלום". סרוסי: "מה אני אגיד לך? פשוט לא האמנתי. שעה קודם חזרתי מהעבודה והכל היה בסדר. אבל הרגשתי גם אדישות. כבר לא אכפת לי מה יהיה מחר. אנשים הגיעו לנקודת האל-חזור. כבר לא רוצים לרדת למפעל".

אלכס ליבק

זאת הפעם השלישית שאני פוקד את העיירה ואת המפעל בחודשים האחרונים, כל אימת שהתגברו איומי הפיטורין והסגירה. סרוסי ובן חיים אומרים שהם כלי במשחק הכוחות בין הבעלים לממשלה, אבל הפעם זה עלול להיות סופי. מה יעשו? סרוסי אומר ביבושת שייקח מכתב פיטורין וילך ללשכת התעסוקה. חזונו של בן חיים קודר הרבה יותר. הוא אומר שייאלץ לעבור להתגורר באוהל מול בניין המועצה וכי ילדיו יזדקקו לתרומות אוכל; הוא לא יוכל עוד לפרנסם. כשהוא מספר שבנו, בן שמונה, בא אליו אתמול והוא ניסה להסביר לו את שקרה, רעד קולו והשתנק לרגע, אבל רק לרגע. אחר כך הסבירו השניים, בשנות ה-50 לחייהם, שיכול להיות עוד יותר גרוע: יש במפעל שמונה-תשעה זוגות של עובדים נשואים - "בשבילנו זאת מכת מוות, בשבילם זה מוות בריבוע".

"אני חושב שאנחנו צריכים לבקש מהבעלים יותר סבלנות ושישאירו את העובדים מחוץ למשחק", מוסיף בן חיים. "אני רוצה לבקש, בהזדמנות זאת, מהממשלה שתכבד את ההתחייבויות שלה לבעלים ושתעביר את המענק שהבטיחה. זה מגיע לבעלים. הם מנסים ליצור כאן מקומות עבודה. המפעל עובד יפה, ואנחנו משתדלים לחסוך בעלויות שלו. הגדלנו ראש, הכל למען הצלחתו. פתרנו הרבה בעיות בכוחות עצמנו בשביל לחסוך למפעל. אנחנו עושים עבודות ברמה טכנולוגית כזאת גבוהה ועושים הכל כדי שהמפעל יצליח. גם מהבעלים אנחנו מבקשים ראש גדול. שיפתחו אותו ויתנו לנו לעבוד.

בן חיים משוכנע שאילו עבד באותו התפקיד במפעל באזור המרכז, אפשר היה להוסיף עוד ספרה לשכרו: במקום 7,000 שקלים, 17 אלף שקלים. ואולם, לדבריו, "אם לדבר על האמת, אני לא יכול להתכחש שהבעלים יצרו כאן מפעל איכותי עם מקומות עבודה שנותן פתרון להמון משפחות. לא רק בחצור הגלילית, גם בטובא זנגריה, בקרית שמונה, בצפת ואפילו בכרמיאל. גם משם באים העובדים שלנו. אני אומר לבעלים: כל הכבוד. הם הוסיפו עוד קווי יצור, לטונה ולמרקים, אבל את המלחמה הם צריכים לעשות נגד הממשלה, תוך כדי שהמפעל עובד, ולשים את העובדים בצד - כי העובדים נותנים את הנשמה למפעל וכל דבר פוגע בהם. השימוש שהם עושים בעובדים לא בריא לאף אחד".

שקט מעיק השתרר לרגע סביב שולחן האבן. בן חיים הביא מחדרו כמה קופסאות של טונה, פאר תוצרת המפעל. "עוד מעט נייצר גם טונה עם נגיעות של לימון וגם סלט טונה", הוא התגאה. אחר כך הביא גם תצלום ישן ודהוי, בשחור לבן. שש נשים חייכניות, עוטות מטפחות לבנות, מול ערימת בצלים. התצלום הוא מראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת והוא צולם בחצר מפעל "פרי הגליל". הפועלת בפינה השמאלית של התמונה היא אמו של בן חיים.

חצור הגלילית

• שנת הקמה: 1953

• מספר תושבים: 8,700 (מתוכם 400 יוצאי חבר העמים ו-750 חסידי גור)

• שכר ממוצע: 5,032 שקלים (לעומת 8,165 בממוצע ארצי)

• אבטלה: %8 (12% ללא המפעל)

• שיעור מטופלי הרווחה: 35%

• מוקדי תעסוקה עיקריים: 150 עובדים ב"חרט הגליל", עשרות באזור התעשייה צח"ר, עשרות בקיבוצים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו