בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך חוב נסגר

סיפור אופטימי על חוב שתפח לממדים אדירים, ופרשה עצובה של ניצול שואה שהחברה להשבת נכסים דורשת ממנו שיוכיח שהוא הבן של אמו

2תגובות

רוח חדשה נושבת בתקופה האחרונה במה שהיה פעם "ההוצאה לפועל" והיום "רשות האכיפה והגביה". בארבע שנים שחלפו מאז נכנס לתפקיד מנהל הרשות דוד מדיוני, נראה שחומות האטימות שכל כך איפיינו את המוסד הזה נופלות בזו אחר זו. זה מתחיל במבצעי חיסול החובות שעורכת הרשות עם לא מעט גופים מסחריים ובנקים, ושבהם יכול הציבור לסגור את חובותיו במחיר הקרן ואף נמוך ממנו, וממשיך בהסדרי חוב שלא היה ניתן לדמיין אפילו את קיומם בעבר.

השבוע זכינו לראות כיצד בהסדר תקדימי הוציאה רשות האכיפה עוד חייב מעבדות לחירות. ב-28 בדצמבר פורסם כאן סיפורו של יצחק, בן 50, שגילה להפתעתו שעל שמו רשומים שני תיקים בהוצאה לפועל מלפני 30 שנה. האחד על סך 40 אלף שקלים, והשני על סך 232 אלף שקלים. יצחק ההמום החל לבדוק, והתברר שבהיותו חייל אביו, שהיה שרוי בחובות, החתים אותו על טופסי ערבות, והחוב הוא למעשה 2 צ'קים שחילק אביו ושחזרו.

לאורך השנים, העיד יצחק, הוא לא קיבל כל התראה או בקשה בעניין, וכך ללא ידיעתו תפחו הסכומים הרשומים בצ'קים מ-1,500 שקלים בממוצע לחוב היום. עורך הדין המייצג את בעל החוב של 40,000 השקלים הודיע שאין לו עניין בתיק ואפשר לסוגרו. אבל עורך הדין השני, דורון יורם, זה המייצג את בעל החוב הגדול יותר, התעקש שהוא יוציא מיצחק את הכסף עד השקל האחרון.ניסינו לשכנע אותו להגיע לסכום קרוב יותר לזה המקורי, אבל הוא סירב לכל הצעה. במקביל ניסה יצחק לאתר את האדם שלו ניתן הצ'ק בזמנו, אולם גם בלש פרטי לא הצליח לאתרו. הוא פשוט לא נמצא, וממילא לא דורש את הכסף. יצחק הציע כמה עשרות אלפים כדי לסיים את הפרשה, חברת "אובליגור"' להסדרת חובות ניסתה להתערב, אבל עורך הדין התבצר בעמדתו.

כשפנינו לרשות לאכיפה ולגבייה, הסבירה לנו רבקה אהרוני, הדוברת המסורה, שכבר לפני שנתיים הם פנו לשר המשפטים בבקשה לסגור בהוראת שעה מאות אלפי תיקים שלא נעשו בהם פעולות על ידי בעלי החוב, אולם בקשתם נענתה חלקית בגלל לחץ מלשכת עורכי הדין. ובכל זאת החליטו ברשות לא להשיב את פניו של יצחק ריקם, ולטפל בתיק.

כלנית ברגמן-שפירא, רשמת ההוצאה לפועל, זימנה את עורך הדין של בעל החוב ואת יצחק לסדרת דיונים, אלא שעו"ד יורם הגיע ללא בא כוחו - האיש שיצחק חייב לו את הכסף. כששאלה ברגמן-שפירא מדוע אין הוא נמצא, ענה שהוא לא בקשר ישיר אתו אלא באמצעות עורך הדין המקורי, וביקש לדחות את הדיון כדי לאתר אותו.

אלא שגם לדיון השני התייצב עו"ד יורם לבדו, וביקש עוד ארכה לאיתור. בזמן הזה בחנה הרשמת את ההתנהלות בתיק וגילתה שהפעולות שנעשו בו מינוריות בלבד, ולבעל החוב לא היה בו עניין אמיתי. לבסוף קבעה בפסק דין תקדימי, שהתיק ייסגר מבלי שיצחק ישלם שקל. וכך היא כותבת: "חובת תום הלב הרובצת לפתחו של הזוכה מחייבת בין היתר כי לא ישתהה יתר על מידה בנקיטתם של הליכי הביצוע. יתרה מכך, בל נשכח כי לא ברור היכן הזוכה נמצא, אם בכלל, עורך הדין אף הצהיר כי לא ראה את הזוכה מעולם. הזוכה הפקיד שטר ונסע, איש אינו יודע מתי ולאן. בכך פתח מעין תוכנית חיסכון צוברת ריבית".

ברגמן-שפירא מצטטת מפסק דין של השופטת יהודית שטופמן: "עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית מחייב כי צד המחזיק בזכות כלפי רעהו יפעל למימוש זכות זו בתום הלב. אין הוא יכול לישון על זכותו זו עד קץ הימים". למרות שחוק ההתיישנות אינו חל על תיקים בהוצאה לפועל קבעה ברגמן-שפירא ש"לא יעלה על הדעת כי ב"כ הזוכה יבקש להשאיר חרב מרחפת מעל צווארו של החייב במשך 30 שנים, תוך הרעת מצבו, בעוד הזוכה נעלם לבלי שוב", והורתה לסגור את התיק.

לידיעת כל מי שסוחב על גבו חובות ותיקים לא הגיוניים - יש מי שמקשיב לך.

מצטערים אין זיקה

לפני שבע שנים התברר לניצול השואה יצחק שדמון, שעוד כאשר חיו בהונגריה, לפני מלחמת העולם השנייה, אמו המנוחה, מרגריט דונט, הפקידה כספים בחשבון בבנק מזרחי בארץ ישראל.

אילן אסייג

מרגריט דונט נספתה באושוויץ. יצחק ניצל. אלא שהיום, בגיל 81, הוא נאלץ לנהל מלחמה ממושכת שקצה לא נראה באופק. מלחמה נגד החברה להשבת נכסי נספי שואה.

יצחק זיהה את שמה של אמו באחת הרשימות שהתפרסמו בכלי התקשורת, וביקש את המגיע לו. אך גם שהוא וגם נכדו, שנרתם לסייע לו, מעידים כי התחושה היא שבחברה עושים הכל כדי לא לאפשר להם לקבל את הכסף.

תחילה התבקשו להמציא מסמכים שונים ורבים, כמו תעודת הלידה של האם המנוחה ועוד ועוד. שדמון ונכדו עמדו בכך באורך רוח. אחר כך טענו בחברה להשבת נכסי נספי השואה שיש סתירה בין המסמכים, שכן אחד הוא מסלובקיה ואחד מהונגריה. גם כשהסביר שדמון שכל אחד יכול לברר בקלות כי העיר המדוברת סופחה להונגריה, לא התרצו שם, לדבריו. אחר כך גם ביקשו ממנו הוכחות נוספות להיותו הבן של אמו.

שבע שנים חלפו כאמור, והתקדמות אין. יצחק אפילו לא זכה לדעת באיזה סכום מדובר. ואז לפתע, בשבוע שעבר, הגיע מכתב מהחברה להשבת נכסי נספי שואה, שבו הם מודיעים לו שהתיק נסגר, הוא לא יקבל את הכסף. למה? "אין זיקה בין בעלת הנכס לבינך", נכתב שם.

יצחק מחזיק בכל האישורים בידו ולא יודע אם לצחוק או לבכות. אילו היה הסיפור שלו יחיד במינו אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות. אלא שעל שולחננו הצטברו יותר מדי סיפורים שמעידים על מדיניות.

את תגובת החברה להשבת נכסי נספי שואה לא ניתן היה להשיג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו