בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצוואה של גולדה

יעקב עיני, רל"ש ראשי "העבודה", 1913-2012

תגובות

כשהלך יעקב עיני לעולמו כתב הנשיא שמעון פרס, כי הוא "היה סמל ודוגמה לצניעות, לדיסקרטיות, לחוכמה ולפיקחות... (אשר) ידע לתאם בין אישים, לגשר על חילוקי דעות ולהוציא לפועל החלטות, והכל בנועם הליכות והרחק מעיני הציבור". דומה כי הדברים יפים גם לבנו גיורא עיני, שכמו אביו בימי גולדה מאיר, היה היחיד שהצליח ליצור אמון ושיתוף פעולה בין פרס ליצחק רבין.

יעקב נולד בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. הוריו, עולים מחאלב שבסוריה, מתו בעודו ילד, והוא נשלח לבית היתומים הספרדי ואחר כך למד בישיבת "פורת יוסף" אצל דודו הרב עזרא עטיה, אביו הרוחני של הרב עובדיה יוסף.

הוא שירת כנוטר במשטרת היישובים העבריים, אז הכיר את פנינה ז"ל, שהיתה לאשתו ואם ילדיו גיורא ונורית. בדירת החדר השכורה שלהם ברחוב עמוס שבכרם אברהם, השכונה שהונצחה על ידי עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", היה הפרימוס על הרצפה הרהיט המרכזי. בכל זאת, כשהשניים קיבלו את משכורתם הראשונה, מספרת הבת נורית, הדבר הראשון שקנו היה אנציקלופדיה.

בקורס מ"מים של ההגנה ב-1939 נאסר ונשלח לכלא עכו עם חבריו ("מ"ג אסירי ההגנה"), בהם משה דיין, שהתגלה במכתביו לאשתו רות כרומנטיקן ואב דואג. בכלא למד ערבית, ועם השחרור בראשית 1941 גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י) ועבד גם במחלקה הערבית של הסוכנות היהודית.

ב-1945 נשלח יעקב על ידי הסוכנות לקהיר, והצליח להעביר לארץ דו"חות סודיים מדיוני הליגה הערבית לקראת האפשרות שתקום מדינה יהודית. בתש"ח הוא שירת כקצין המודיעין של חטיבת "עציוני", בכינוי "חשמונאי". אחרי קום המדינה היה אחד ממייסדי המחלקה הערבית בשב"כ, ואחר כך, כמנהל המחלקה הערבית של מפא"י, היה אחראי להקמת מפלגות הלוויין הערביות של מפלגת השלטון.

מ-1961 הוא כיהן כראש הלשכה של יושבי ראש המפלגה, גולדה מאיר, יצחק רבין ושמעון פרס, עד שפרש ב-1983. הוא היה כה נחבא אל הכלים, עד כי שמו נודע ברבים לראשונה רק באפריל 1974, כששלמה נקדימון פירסם ב"ידיעות אחרונות" שגולדה המותשת אמרה, "איני מסוגלת לשאת בעול הזה; הגעתי לסוף הדרך", והוסיפה, "יש בכספת המפלגה, אצל עיני, מכתב סגור, אשר ביקשתי לפתוח לאחר מותי. כתבתי שם: אף מלת הספד ושום דבר להנציח את שמי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו