בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באר שבע, לאו דווקא עיר רפאים

במוקדי הבילוי והקניות בבירת הנגב הורגשה אתמול דווקא אווירה של שגרה, למרות רעש האזעקות שנשמע פעם אחר פעם

4תגובות

בניגוד לאימה ששדרני החדשות נטעו בציבור, האווירה בבאר שבע אתמול אחר הצהריים היתה רגועה. במונית השירות בתל אביב, שדרן הרדיו סיפר על עשרות נפגעי חרדה מפונים, נציג הסוחרים דיבר על נזקים של מאות אלפי שקלים. חששתי להמשיך. אבל אוטובוס 370 לבאר שבע היה מלא והנהג השמיע את "הראית איזה יופי". כששאלתי אותו על הסכנות, אמר "זה לא מפחיד בכלל". מישהי קראה בשקיקה עיתון על פיתוח שרירים. השיחות היו רגילות. רק מג"בניק אחד סיפר לחברתו בדיחה על אזעקות, מבלי שהצליח למחות את חיוכו.

אני יורד במרכז אורן. דמיינתי את עיר הולדתי כעיר רפאים, אבל בשיפודיות ובקיוסקים יושבים לא מעט אנשים. מישהו רב על זה שהחברים לא נותנים לו סיגריה, ומרכז הנרגילות מלא עד אפס מקום. למרות האווירה המפתיעה, פתאום אוחזת בי דאגה. אין לי ניסיון עם אזעקות. מה אעשה אם רקטה מסוימת תחליט לשעוט דווקא לעברי? אני פונה לגבר רוסי עם שקית, לעצתו. "אם יש אזעקה, אני פשוט הולך. תגיע לחדר מדרגות ואז הכול בסדר", הוא מסביר.

הרבה מסעדות ובתי קפה החליטו לסגור. במסעדת "ההודית הקטנה" תיכננו לנעול, אבל כשהרימו את הכסאות החלו האנשים לצאת מהבתים, כך שרק חלק מהכסאות במקום מורמים. המלצרית מסבירה באדישות לאן הולכים אם יש אזעקה, ומגישה את האוכל. אני שואל שתי בחורות צעירות אם הסטודנטים עזבו, ואחת מהן אומרת שכולם נשארו בעיר, השנייה אומרת "את חיה בסרט, המון עזבו". במטבח, אני מספר שהופתעתי ממספר האנשים ברחוב. "מה שעצוב זה שכבר התרגלנו", אומר אחד העובדים. גם עובד המטבח האריתריאי מתגאה שהוא לא מפחד מהאזעקות.

אליהו הרשקוביץ

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

האירוע אירוני למדי. אני נוסע לבאר שבע, עיר המוצא שלי, שבה המשפחה שלי נמצאת, אבל צריך להסתיר את זה מאמא שלי. כמו בפעמים שביקרתי בסיני או בירדן. בניגוד לרוב האנשים שפגשתי, אמא שלי לוקחת את הרקטות קשה מאוד. בצהריים, תיכננה לקנות לחמניות, אבל כשיצאה היתה בדיוק אזעקה, והיא לא מוכנה לקחת סיכון, ומחליטה להישאר מול שידורי האימה בטלוויזיה ולא לצאת. כשאני צוחק על זה, היא אומרת: "גיבור גדול, בוא נראה אותך כשתשמע את הטיל מעליך".

אני נוסע לעיר העתיקה במונית של סמי מרהט. הוא מדווח שהיו כמה נפילות בין רהט לבאר שבע, וכועס על זה שבעירו לא מתייחסים לאזעקות, ונשארים ברחוב כשהרקטות קרבות. אבל הבעיה הגדולה היא הירידה בעבודה. הוא מספר שביום האחרון הרוויח רק מאה שקלים. אני שואל אם היחס אליו השתנה משום שכועסים על הערבים, והוא אומר: "אני כמעט באר שבעי. אין כאן גזענות. כמעט ואין".

לצד דוכן העיתונים המיתולוגי של בנצי בלומנפלד בעיר העתיקה, מתכנסים חמישה קבועים. בנצי מחליש לכבודי את הרדיו שפועל בקול עצום. אני חושב שהשדרנית מדברת על המצב הביטחוני, אבל המשדר עוסק בכדורגל, נושא קצת יותר מרכזי בעיר הזאת. "אנחנו כבר מתרגלים למה שקורה. כשיש אזעקה אני רק מתכופף בדוכן", הוא אומר. החברים בפרלמנט צוחקים על חשבון אחד הקבועים, שמעון. הם שמים לו הקלטה של אזעקה בסלולר ליד האוזן כדי להוכיח שהוא פחדן. אבל שמעון אדיש, למרות ההשמצות. לפתע ניידת שועטת ברחוב עם סירנה רועשת, וכולם מקללים: "שוטרים מטומטמים, למה לעשות דבר כזה עכשיו?".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו