בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון האבסורד של הצעירים הבדואים בנגב

קבוצת תיאטרון נוער ביישוב חורה העלתה גרסה מקומית להצגה "גם הוא באצילים" של מולייר. במקום צרפת, המחזה מתרחש ביישוב ערבי. במקום פירואטים, הם רוקדים דבקה

8תגובות

בכניסה למתנ"ס של היישוב הבדואי חורה שבנגב, עומד פסל עצום בגובה כמה מטרים של פינג'אן מוזהב מוטה לעבר כוסית. בפנים, קבוצת תיאטרון נוער של עשר בנות וחמישה בחורים צעירים עמלים במרץ על הפקת גרסה להצגה "גם הוא באצילים" של מולייר שכתבו יחד, ששמה עודכן ל"גם הוא במערב". בעצת הילדים, במקום צרפת, המחזה מתרחש ביישוב ערבי בימינו. במקום פירואטים, הנערים רוקדים דבקה, ובעת החיזור מופיע מחשב נייד ועליו פייסבוק. במקום לעג לאנשים שחולמים להיות אצילים, הביקורת כאן מופנית כלפי אלה שמנסים להיות מערביים בכל מחיר.

אבל העניין הוא הנערות והנערים. מרחוק זה נראה כעוד יוזמה במימון אירופי (המכון הצרפתי) ובניהול יהודי (הבמאי הוא יעקב אמסלם) שמנסה להביא את האור אל ילדים בדואים. אבל בעבור המשתתפים, זה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו להם, ואולי הזדמנות למשמעות וקצת כיף, בחברה שהמדינה מעדיפה לשכוח.

כל ילד ששאלתי אמר בלי מצמוץ שהוא רוצה להיות שחקן. לחזרה השבועית הם מגיעים חמש דקות לפני השעה היעודה, תופעה שהבמאי אמר שלא ראה מעודו בגבולות ישראל. הכוכב הראשי הוא חאזם עסאווי בן ה-17, שמשחק את ג'דעון שרוצה להתמערב. חאזם, יתום מאב ובן לגננת, חורך את במת המתנ"ס, לבוש שובל אדום. נראה שעל אף הברזלים בשיניו, הוא כבר גיבש גינוני כוכבנות קלילים: הוא לבוש אלגנטי ועונד שעון מוזהב ענק על ידו הצנומה.

אליהו הרשקוביץ

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

לכפר נסעתי עם רינת גבאי, בת 27, מנהלת פסטיבל הילדים בבת ים, שבה הוצגה השבוע לראשונה ההצגה על במה בפסטיבל. אחרי 18 שנות פעילות, זו גם הפעם הראשונה שקבוצה בדואית משתתפת בפסטיבל הזה. בנסיעה שלנו, חשש מסוים ממלא אותי ואת רינת. מהמתנ"ס איחרו לשלוח תמונה טובה, כך שילדי חורה הם היחידים שתמונתם לא מופיעה בתוכניה. חששתי שהילדים ייפגעו מההדרה, אבל הם התרגשו לקבל את החוברות והסתכלו בשם היישוב כתוב עליה בעיניים נוצצות ובגאווה גדולה.

רצח בגלל ריב חמולות, הביא לביטול החזרות

היישוב חורה שוכן בין להב לערד. בשנים האחרונות הוא גדל מאוד ומשובצות בו כיכרות בנוסח יישוב קהילתי נובו-רישי. השטחים החדשים לבנייה נתפסים במהירות. לפני כשבועיים, על רקע ריב חמולות, נרצחו שניים ביישוב. למחרת הושבתה מערכת החינוך, כולל החזרות להצגה. מאבק החמולות משפיע גם על עבודת המתנ"ס. בני שתי משפחות לא מוכנים להימצא באותו חדר.

אנחנו יושבים במעגל, כשעל הבמה משחקים הילדים, ואמסלם נותן הוראות בימוי באהבה. לידי יושבת סונדוס הקטנה שאומרת לי "חבל על הזמן, אני נלהבת. אני פה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה. במגזר הערבי ובמדינות אחרות אומרים שבדואים לא מסוגלים לעשות תרבות, אבל אנחנו כן יכולים". אחת השחקניות היא חנין ג'בארין בת ה-15 שגרה בדהריה שמעבר לקו הירוק, סמוך לחברון. יש לה אזרחות ישראלית, אבל היא צריכה לעבור מחסום כל פעם שהיא מגיעה לשחק מולייר. "כשאני על הבמה, אני בשמיים", היא אומרת בקול דק. "אמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות שחקנית. הם אמרו שאני אעשה מה שאני רוצה".

מאחורי ההתלהבות, מרחף צל עזיבתן של שתי בנות בלחץ ההורים. המתנ"ס העלה קטע מההצגה ליוטיוב, וזה כבר היה יותר מדי לכמה משפחות. פולין מרשנד, מנהלת סניף המכון הצרפתי בבאר שבע שמעניק חסות לקבוצה, מספרת שחלק מעבודתה הוא לבוא להורים ולנסות להסביר את חשיבות של המהלך. "בישראל, כולם אומרים שהם רוצים לשלב את הבדואים תרבותית, אבל אף אחד לא עושה כלום. לבדואים פה אין כמעט אפשרות להיחשף לתרבות". היא מספרת על תמיר הוד, תושב להבים, שעובד על סרט דוקומנטרי עצמאי על החבורה. להבים נמצאת חמש דקות פחות או יותר מחורה, והוא מעולם לא ביקר בכפר לפני הסרט. על פי מרשנד, ההתקדמות יוצאת דופן: "אתה ממש רואה איך הילדים השתנו מאז תחילת החזרות. בהתחלה, הם היו ביישנים ושתקנים, ולאט לאט תפסו ביטחון - גם מחוץ לבמה".

"בדואים זה לא רק סמים ונשק"

עלי אבו אלקיעאן, מנהל המתנ"ס מיום היווסדו, מגיע עם סיכה של חברת המתנ"סים. אלקיאן אחראי לפסל של פינג'אן הזהב. הוא מספר שהארכיטקטים רצו לשים פסל אבן, אז הוא צייר פינג'אן וארגן שלושה אנשים שיבנו את קומקום הפלא. אני שואל למה לא מצאו במאי ערבי, והוא מספר שרוב התרבות הערבית מרוכזת בצפון או ביפו. "אין אצלנו בלט, אבל יש דבקה. וגם כשמציירים, אז זה גמל או סוס ולא ים - ובכל זאת, יש הורים שלא רוצים שהילדים ילכו לחוגים. רק בית הספר וזהו. אני יכול להאשים ולקטר ולהאשים את המדינה במצב הבדואים או לנוע צעד וחצי, ליזום ולמצוא פתרונות. המציאות מחייבת חשיבה חדשה".

אברהים סיאח, מנהל תחום הנוער במתנ"ס, הוא בין הדוחפים העיקריים לכיוון התיאטרון. סיאח, בן 28, הוא בוגר תואר ראשון בגיאוגרפיה ומדעי סביבה. אחרי הלימודים הוא לא מצא עבודה, עבד בעבודות מזדמנות ולבסוף הגיע למתנ"ס. "חושבים שהבדואים פרימיטיבים, שאנחנו לא באותה מדרגה כמו שאר הישראלים. התיאטרון מראה אחרת. בדואים זה לא רק סמים וכלי נשק, אלא אנשים רגילים וגם אנחנו יכולים להיות שחקנים או מהנדסים".

ההתרגשות שלו מההצגה, שאליה יגיעו אנשי חורה בשני אוטובוסים מלאים, מתערבבת בחששות אישיים. סיאח גר בכפר אלפורה הלא מוכר ופוחד מהפינוי והיישוב מחדש בעקבות דו"ח פרוור. "אני רגיל לגור במקום בלי רחובות. קשה לי לחשוב על עצמי ביישוב עירוני". אבל אני מקרה יחסית פשוט. מה עם החטייארים שכבר 40 שנה בכפר. הם ממש מפחדים שיוציאו אותם מהבית. מדברים על זה בפאניקה, לא יודעים מה לעשות".

הבמאי יעקב אמסלם, מספר כי "לפני שבוע, לקחתי את הילדים לתיאטרון. כמעט אצל כולם זו היתה פעם ראשונה בהצגה. הם מאוד התלהבו, זה יצר אווירה אחרת בחזרות. הם לא ממש ידעו מה זה תיאטרון". נגלה וסברין, שתי מדריכות שמסייעות לעבודה, רואות את המחזה דווקא במשקפיים פמיניסטיות. נגלה, חובשת גרביים ורודים ואוחזת בלון ורוד, אומרת לי: "במחזה לועגים לאבא שמנסה לשדך לבתו הצעירה זקן עשיר בן 85 עם רגל מעץ, ומתייחס לבת שלו כמו סחורה. וגם בחברה שלנו לפעמים לא נותנים לבחורה להחליט עם מי היא רוצה להתחתן והאב מחליט. אצלי ההורים לא יחליטו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו