בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האסון ברחובות

שש פעמים ה' נתן וה' לקח

ששת בני משפחת שאער, שנספו בשריפה, הובאו למנוחות. הקברן אמר שמעולם לא קבר רבים כל כך בבת אחת והרב שניהל את הטקס פרץ בבכי

87תגובות

בשעת בין הדמדומים הגיחה מצפון שיירת האמבולנסים. שישה רכבים של זק"א ומד"א, אורותיהם האדומים מהבהבים למרחוק, כמו אחרי פיגוע. השיירה נכנסה לאיטה אל שערי בית העלמין הקטן והדחוס של העדה התימנית בקצה רחובות. בכל אמבולנס נח המת, האב וחמשת ילדיו. האמא נותרה ספונה בביתה, בהתאם להלכה, שאתמול הקפידו עליה כאן מאוד.

גיא שאער וחמשת ילדיו עשו את דרכם האחרונה. שלשום בשעה הזאת עוד שיחקו זה עם זה, אולי שיננו תורה, אולי טוו תוכניות, עד ששקעו בשנתם המתוקה ובחלומות הפז שלהם. איש מהם לא ידע מה צופן לו הלילה האכזר, מה צופן העשן הסמיך לאביהם שחירף נפשו בניסיונו הנואש וחסר הסיכוי להציל את ילדיו מהתופת שהתרגשה עליהם פתאום בתחילת האביב.

איתמר, אביתר, אמיתי, אליאב ושירה הקטנים כנראה מתו בשנתם. אולי לא הספיקו להתעורר מבועתים אל מול פני הזוועה. גיא, אביהם, ראה את האש שאוכלת את ילדיו והעשן שחנקם למוות, עד שנחנק גם הוא.

טרגדיה מקראית ולוויה מקראית לא פחות. שש לוויות מחפשות מחבר. רב שכונת אושיות, יעקב מועלם, סלסל ברמקול שירי קינה בעברית-תימנית שישראלי מהשורה לא יכול להבינה והקהל הגדול ענה לו כהד עמום. השמים התקדרו, קולו של הרב נשבר מדי פעם והוא פרץ בבכי תמרורים. אתו בכו רבים אתמול.

אילן אסייג

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

שעה קלה קודם לכן עוד עמדו הקברים פעורים. חמישה קברים צמודים, רווח של קבר אחד, כזה שיישמר כנראה לניצולה היחידה מהמשפחה שנמחתה, האם אביבית, וקברו של גיא. שמותיהם הפרטיים של המתים התנוססו בצבע שחור על מפתן הקברים. הקברן שמואל אברהם חפר את הקברים; הוא אומר שמעולם לא קבר רבים כל כך בבת אחת. בחוץ התגודד הקהל, שחיכה כשעתיים עד שמסע הלוויה ייצא מבית המשפחה ויגיע לבית הקברות. "הקדוש-ברוך-הוא קבע שכך יהיה - אז כך יהיה", לחשה צעירה בסלולרי שלה. זו היתה הנימה כאן, נימת ההשלמה האמונית.

למרות ממדי האסון, זו היתה לוויה מאופקת מאוד. רק בכי חרישי ליווה את הבאת הגופות לקבריהן. בד בבד עלו, שוב ושוב, הקריאות ברמקול לסילוק כל הנשים מבית הקברות. בתחילה היה זה הכרוז שפקד: "כל הנשים החוצה בבקשה. כל הנשים, בלי יוצא מן הכלל. זאת ההוראה של האמא, שלא תהיה פה התערבבות". לקראת סיום הטקס, הוחרפה הנימה. בן המשפחה, קצין צה"ל בדרגת סגן, בעל חזות חילונית, נטל את המיקרופון לידיו ופקד: "נשים, בבקשה לא להיות פה. זה לא מקום של נשים. גיא ביקש זאת אישית. נשים החוצה, צריך לכבד את המקום". הסגן הצעיר סיפר שבהלוויה של דוד המשפחה, אחיה של אביבית, שנפטר לפני כחודש, אמר לו גיא: "כמה זה נפלא שאין נשים בבית הקברות". עכשיו תבע הסגן בשמו של גיא המת את הוצאתן של כל הנשים מהלווייתו שלו, כמשאלתו האחרונה. מעט הנשים שעוד נותרו בבית העלמין עזבו אותו נכלמות.

חבריו של גיא משכונת נווה דורון בבאר יעקב סיפרו איזה איש היה וכמה צנוע. הוא בנה למשפחתו וילה בשכונת ילדותו, אבל המשפחה לא עברה לגור בה מעולם: גיא אמר שהוא מעדיף שילדיו יגדלו בשכונה דתית, גם במחיר מגורי הדחק בצריף בחצר בית הוריה של אביבית. אשה אחת סיפרה שגיא הציל את מאור עיניה; לגיא היתה חנות למשקפיים.

יעקב נחומי

"להביא את האבא", פקד הרב מועלם ברמקול וגופתו של גיא הוכנסה לרחבת הקברים. כך החל המסע המקאברי והבלתי נתפש של הקבורה הכמעט המונית הזאת. "להביא את המיטה השנייה", פקד הרב, "להביא את הילדה", וגופתה של שירה הקטנה הוכנסה אל קברה. והרב המשיך: "לא לכסות עד תבוא הוראה". וההוראה הבאה: "עם הראש תמיד קדימה". כשהוכנסה גופת שירה לקברה בכה הרב. "רבותי, אוי לנו מיום הדין". ומיד אחר כך, כמו בסרט נע, כמו בסרט אימים: "להביא את אליאב. עם הראש קדימה", ועוד גופה קטנה עטופת תכריכים נטמנה באדמה ובכה הרב. כך, בזה אחר זה, גם אביתר ואמיתי ואיתמר הקטן, בן שנתיים במותו, הגופות הלכו וקטנו, הבכי הלך והתגבר - והסבא שלהם צופה בכל זה כשהוא יושב בכיסא, אומר להתמוטט, חייל צעיר יושב למרגלותיו על האדמה, לופת את ידו וממרר בבכי. אחר כך החלה ההסתערות "לזכות ולכסות", הגברים נטלו טוריות וכיסו ברגבים את הקברים הטריים, הבלתי נתפשים.

הערב ירד על רחובות. בקצה העיר, ברחוב נג'ארה 61 בשכונת אושיות, בצל מגדלי דירות חדשים, מסתתר לו בית המוות. שורת בתים דו קומתיים, ישנים וצנועים, רחוב זעיר שעכשיו סוגר עליו אוהל מנחמים ענקי שהוקם על הכביש, ובית המשפחה, שקומתו השנייה לא הושלמה מעולם, מכוסה במודעות אבל. "כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. אוי לנו, כי חטאנו. עלה מוות בחלוננו, בא בארמונותינו, על שבר בת עמי הושברתי. המומים וכאובים עד דכדוכה של הנפש, על עלייתם השמיימה בסערה של יקירינו". ליד בית הכנסת הסמוך, ע"ש שלום שבזי, מתפללים ערבית, ליד בית המשפחה מתגודדים עשרות אנשים בדומייה.

אני נכנס לבית האבל. אביבית יושבת על מיטה מוצעת בחדר זעיר, נשים רבות עומדות מאחוריה, והיא שקועה בשיחה עם ראש העירייה, רחמים מלול. קולה כמעט לא נשמע, אשה צנומה בשביס, שאיבדה את כל עולמה ועכשיו היא לוחשת. גיטרה עטופה על השידה, כמה ספרי קודש על הכוננית, "מור ולבונה" הוא אחד מהם. הבית זעיר והצפיפות גדולה. הסבתא מוצאת בוכייה מהחדר, מתיישבת במרכזו של מעגל נשים גדול בחצר ואומרת, כמו לעצמה: "הם עלו לשמים". דגל ישראל קטן מתבדר ברוח בכניסה לבית וראש העירייה שיוצא לבסוף את הבית אומר לי שהוא המום מאביבית. "אני נדהמתי למצוא את התעצומות האלה אצלה". האלמנה והאם השכולה חמש פעמים אמרה לראש העירייה ש"ה' נתן וה' לקח" וכי היו לה שנים טובות עם חמישה ילדים ובעל, ועכשיו זה נגמר. כך היא אמרה, בלי דמעות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו