בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתחת לאבני הפסיפס, בעקבות האמן הגאון מלוד

זהותו נעלמה, אבל עבודתו המדויקת של יוצר הפסיפס בן 1,800 השנים רומזת שהוא היה הלאונרדו של דורו. במעבדת השחזור מחפשים אותו בין השכבות

20תגובות

ביושר הרוויח פסיפס לוד את מקומו בכניסה למעבדת שימור האומנות של רשות העתיקות. המעבדה - מבנה תעשייתי גדול בחצר מוזיאון רוקפלר בירושלים - מכילה מאות פסיפסים שנאספו בכמאה שנים של חפירות ארכיאולוגיות בארץ.

אבל פסיפס לוד הוא הפנינה שבכתר. עשרות בעלי חיים משורטטים בדייקנות על פני 180 מטרים רבועים - מהשרירים המשורגים של האריה, דרך הזנב של הלביאה ועד לאיבר מינו של השור - וכולם שזורים זה בזה ומוקפים בעיטורים גיאומטריים מרהיבים. רוב חלקי הפסיפס נודדים בין מוזיאונים בעולם, מגייסים כסף להקמתו של מוזיאון שיוקדש רק לו.

האמן שעשה אותו לפני 1,800 שנה הוא ככל הנראה גדול אמני הפסיפס שפעלו בארץ ישראל. כשמעמיקים לחדור למעמקי המעבדה מתגלה פסיפס גדול נוסף. הוא נחפר לפני כ-40 שנה בעוצם שבאזור לכיש. גם כאן יש חיות וצורות גיאומטריות. אלא שלאריה אין רעמה וגם לא זנב, החמור נוטה על צדו ונראה צולע, כף רגלו של הטווס מעוותת. גם המעגלים המשורטטים קצת עקומים והצלב חסר סימטריה.

אבל ג'ק נגר, מנהל המעבדה, אוהב את כולם. "זה פרימיטיבי אבל אי אפשר לעשות עוד אחד כזה. האדם שהכין אותו לא עבד לפי חוקי הגיאומטריה, לא הייתה לו הבנה של הזואולוגיה, הוא מנותק מבתי הספר לאמנות. אין בזה לוגיקה, זו אמנות ברמה נמוכה אבל מאוד יפה, הוא בנה משהו בלי לדעת איך עושים את זה. אבל אי אפשר לעשות עוד שום דבר כזה", אומר נגר. לנגר מזכיר הפסיפס הזה את זרם האמנות הנאיבית.

עשו לנו לייק וקבלו את הכתבות המעניינות ביותר ישירות לפייסבוק שלכם

כמו רוב עובדי השימור ברשות העתיקות, גם נגר, 59, הוא לא יליד ישראל. הוא הגיע לכאן מבולגריה ב-1996. הוא מנהל צוות קטן של עובדים שאחראים על שימור אמנותי של פריטים ארכיאולוגיים: עוגנים עתיקים שנמשו מהים, ציורי קיר, תבליטי אבן.

אבל עיקר העבודה בפסיפסים. ארץ ישראל עשירה מאוד בהם. עד היום התגלו רצפות פסיפס בלא פחות מ-7,000 אתרי עתיקות. כ-90% מהם נותרו באתרם ורובם כוסו מחדש, מחשש לפגיעה; היפים במיוחד, שנמצאים במקום שלא ניתן לשמור ולשמר אותם, מובאים למעבדה.

המחסן מלא במאות פסיפסים וחלקי פסיפס מכל התקופות. החל ממרצפות גסות ששימשו בגתות ובמתקנים תעשייתיים בשל היותן רצפות חזקות ואטומות, ועד לפאר היצירה מלוד שעיטרה אולם התכנסות מפואר מאוד בתקופה הרומית (סביב שנת 300 לספירה).

ניתוח של הפסיפסים יכול לשפוך אור על התקופה בה נעשו. פסיפס מאפשר לרוב לשחזר את הבית שהיה עליו, שקעים בו יכולים להעיד על משקלו של הריהוט ועוד. אבל הפסיפסים גם מספרים על האמנים, כוחות השוק והאופנות המתחלפות של אמנות הנמלים הזו.

לפני 16 שנים, בזמן עבודות לשיפור התשתיות בכניסה לעיר לוד, פגע טרקטור באתר ארכיאולוגי מהתקופה הרומית. פקח של רשות העתיקות שהיה במקום עצר את העבודות. הוא גילה שמדובר ברצפת פסיפס וזיהה את קצה קצהו של זנב נמר. עבודות התשתית הופסקו והארכיאולוגית מרים אבישר החלה בחשיפת הפסיפס. התגלה שהנמר לא לבדו. יחד אתו על הרצפה נמצאו גם פיל (עם רשת ציידים על גופו), ג'ירפה (שצוירה בטעות עם קרניים של צבי), אריות, טיגריס הודי, יונים, ברווזים, אווזים, מיני דגים רבים, צבאים, טווס, עוד נמרים, זאבים, נחשים ואניות. חלק מבעלי החיים מצוירים בתנוחות מורכבות של ציד: אריה לוכד אייל, לביאה צדה ראם, נמר תופס צבי שדמו ניגר, נחש בולע דג, דג גדול בולע דג קטן וגם ארנבת אחת צמחונית חולקת אשכול ענבים עם מה שנראה כזאב. פה ושם מציצות חיות מיתולוגיות. כל העושר הזה מוקף בעיטורים גיאומטריים חדים ומדויקים.

הפסיפס נחשף, ובהיעדר תקציב להובלה ולשימור - כוסה מחדש. עד שלפני שלוש שנים, בזכות תרומה מקרן לאון לוי ושלבי ווייט, הצליחו רשות העתיקות ועיריית לוד הצליחו לגבש תוכנית לחילוץ הפסיפס והצגתו במוזיאון שיוקדש לו בלוד. ב-2009 נחשף הפסיפס שוב והפעם חולץ מהקרקע. את מבצע החילוץ, השימור והקמת המוזיאון יממן הפסיפס בעצמו, באמצעות שליחתו לתערוכות בחו"ל. בשנתיים האחרונות הוצגו חלקיו במוזיאון המטרופולין בניו-יורק, במוזיאון Legion of Honor שבסן פרניססקו ובפילד שבשיקגו.

לנגר ניתן התפקיד לשמר את הפסיפס לדורות ולהפוך אותו לפריט שניתן להעביר ממקום למקום. לשם כך נחתכה הרצפה לחלקים. כל חלק עבר שיקום ולגבו הוצמד "גב מודרני" עשוי כוורת אלומיניום קלה ומצופה בתערובת של פיברגלס ודבק אפוקסי. החומרים האלו פותחו במקור בעבור תעשיית המטוסים והלוויינים והחליפו את הבטון, שהכביד מאוד על הפסיפס וכעבור כמה שנים התחיל להתפרק. כיום מכיל המחסן פסיפסים רבים שניזוקו מהשימוש בבטון. בתהליך אטי מפרקים עובדיו של נגר את גבם ומשתילים להם גב חדש.

מיכל פתאל

אבל נגר מסויג מהקידמה. "אני לא מאמין בחומרים מודרניים", הוא אומר. לכן הוא מניח בין אבני הפסיפס לקונסטרוקציה המודרנית שכבת טיט-סיד, הדומה בהרכבה לשכבה עליה הונחו האבנים במקור לפני 1,800 שנים. "פסיפס אתה עושה פעם אחת ואתה לא צריך לגעת בו 2,000 שנה. היום מתכננים בניינים ל-50-70 שנה. זה הגבול שלנו. מי שתיכנן את זה", הוא אומר ומצביע על הפסיפס מלוד, "תיכנן את זה לתמיד וזה ההבדל. היום רוצים הכל מהר וזול, ושנחליף באיקאה מחרתיים".

מי שהניח את הרצפה בלוד עבד אחרת - לא מהר ובטח לא זול. להערכת נגר מדובר באמן בינלאומי במונחי התקופה - כלומר מוכר ברחבי האימפריה הרומית סביב הים התיכון. על פי בעלי החיים ששרטט, ייתכן שמוצאו בצפון אפריקה. הוא הגיע לארץ בהזמנה מיוחדת מלווה בפמליה קטנה של עוזרים. לפני תחילת העבודה הציג האמן לבעל הבית או למי שמימן את הבנייה קטלוג של אלמנטים, רובם בעלי חיים. בעל הבית, שלפי עושרו הוא אולי סוחר גדול, בוחר את התמונות והאמן מתחיל בתכנון הרצפה. אחרי פילוס השטח מונחות שכבות של חומרי בניין כדי לייצר רצפה חזקה ועמידה: חלוקי נחל, שברי אבן גיר, שכבת טיט ראשונה ושכבת טיט שנייה, אלסטית יותר. עכשיו המאסטר עולה על הרצפה. הוא לא מניח את האבנים, אלא משרטט את הציור עם אבקת פיגמנטים. כשהוא מסיים עולים העוזרים - אמנים בפני עצמם - ומתחילים במלאכה הסיזיפית של הנחת האבנים. בחישוב זהיר הרצפה בלוד מכילה כשני מיליון אבנים. האמן הקפיד על אבנים קטנות מהמקובל, 0.8 ס"מ כל אחת. אף אחת מהן לא צבועה, הן תוצרי לוואי של מחצבות שונות. משולבות בהן גם אבני זכוכית שנעשו במיוחד עבור הפסיפס, חלקן מצופות זהב. "זה אומר שבאולם הזה לא היו הרבה אנשים", מעיר נגר. "לא משתמשים באבנים כאלו במקום שדורכים עליו הרבה אנשים". העבודה נמשכת כשלוש שנים וחצי להערכת נגר, שגם מזהה את עקבותיהם של לפחות שלושה אנשים שרכנו על הרצפה בלוד. "כמו שלכל אחד יש את כתב היד שלו, כך גם בפסיפס אתה יכול לזהות את האדם. אחד עושה את הכל לפי גיאומטריה מדויקת, כל מיקום, כל קו עשוי במדויק. השני יותר ארטיסט, לפעמים לא מסתדר לו, הוא עושה שגיאה, אבל יודע איך להתמודד אתה. הם עובדים ביחד, אבל ברור שזו יד אחרת. השלישי זה מישהו אחר לגמרי, שעובד עם חומרים קצת שונים".

נגר ואנשי רשות העתיקות יכולים לספר דבר נוסף על עושי הפסיפס: אחד מהם נעל מידה 43, חברו הנמוך ממנו הסתפק במידה 36, וגם נשים וילדים סייעו במלאכה. המידע הזה התגלה בעת ההפרדה של הפסיפס מהרצפה, אז נחשפו עקבות רגלים שהתקשו בתוך שכבת הטיט הרך. ההיגיון אומר שאלו העקבות של האנשים האחרונים שדרכו עליה לפני שהונחו האבנים - קרוב לוודאי המאסטר והפועלים שלו. בימים אלו נערך מחקר משותף של רשות העתיקות ואוניברסיטת פאדובה שבאיטליה שמנתח את העקבות על ידי סריקת לייזר שלהן ובדיקת חומרי המליטה של השכבות מתחת לטיט. מהנתונים אפשר יהיה ללמוד על תכונותיהם של בעלי העקבות, כמו גובהם ומשקלם.

"מישהו עבד וזה נשאר ממנו ועכשיו אני עובד, יש פה איזה קשר פסיכולוגי", אומר נגר. הוא מצביע על דבר נוסף בפסיפס: "תראה את החיוך של החיות, יש גם חוש הומור בסיפור הזה".

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו