בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המרתון הראשון שלי

ייאושו של הרץ למרחקים ארוכים

לאחר חצי שנה של הכנה "לפי הספר", חשבתי שאחצה את קו הסיום בחיוך גדול. אולם באמצע החל הגוף לבגוד. הרחובות נראו ארוכים, והמשימה בלתי אפשרית

84תגובות

לא כך דמיינתי את המרתון הראשון שלי. ערב לפני עוד רצו בראשי תמונות של סיום אחר לגמרי: אני משייט ביעף את שני הקילומטרים האחרונים, חוצה את קו הגמר ומניף את הידיים אל-על בזמן מצוין ובחיוך מאוזן לאוזן. לאחר כחצי שנה של הכנה מדוקדקת ומפרכת, הכל היה אמור להיגמר אחרת. אבל לרגע אפילו לא חשבתי על האפשרות שהגוף, הו הגוף, יבגוד בי בצורה מכוערת ואכזרית דווקא בשעת המבחן. למעשה החל מהקילומטר ה-21 ועד סיומו של המרתון -42.195 ק"מ, הפכה הריצה למאבק הישרדות שלי מול הגוף: אני דורש ממנו להמשיך והוא רוצה הביתה. הביתה.

בוקר המרתון נראה אידיאלי לריצה שכזו. מזג האוויר, בניגוד לתחזיות הקודרות, היה מעט קריר אך לא יותר מידיי. הארגון של מתחם מרתון תל אביב, נראה מופתי. שורות שורות של שירותים, ערוכים לכל אלפי הרצים שמבקשים לבקר בהם רגע לפני ההזנקה, כדי שלא ייאלצו לעשות זאת בדרך. ראש העיר רון חולדאי הגיע כדיי לברך והכל נראה מוכן לקראת תחרות מושלמת.

בערב לפני כן עוד מילאתי את הקיבה בפסטה, ממש על פי המלצתה של דיאטיקנית הספורט שנועצתי בה, כדיי שלגוף יהיו מספיק פחמימות זמינות. למעשה, בשלושת הימים שלפני התחרות התחלתי במה שנקרא "העמסת פחמימות"- הגדלת מנות הפחמימות בכל ארוחה וארוחה- עוד לחם, אורז וכמובן פסטה. תענוג. שעון הקיץ אמנם קיצץ שעה בשעות השינה אך לא באופן שירמז על בגידה אפשרית של הגוף. בבוקר, חלה מתוקה עם דבש, קפה וזהו - אפשר לצאת לדרך. לא שכחתי מתיחות, מוסיקה סוחפת ובקיצור, הכל "לפי הספר".

>> רצתן/ם במרתון? תייגו עצמכן/ם בפייסבוק והפיצו לחברים

תומר אפלבאום

ההכנות

שיגעון הריצה היה שם תמיד בשבילי, מגיל צעיר. אולם עד להיום, הסתפקתי בחצאי מרתון, או תחרויות של עשרה קילומטרים, לא יותר. לאחר חצי המרתון האחרון שרצתי ועליו כתבתי בזמנו ב"הארץ", קיבלתי מסר מע', פרשן לענייני ביטחון וכדורסל וחובב ריצות ארוכות מושבע, ש"אם אני רוצה לעזוב את השטויות ולהתחיל לשחק במשחקים של גדולים", כלומר – מרתון שלם, שאבוא לדבר איתו והוא יכין לי תוכנית אימונים.

חלפו כמה שנים בודדות והמשפט הזה לא הפסיק לנקר בי. האגו הגברי הפגוע שלי החליט שהגיע הזמן לדבר האמיתי. ע' חיבר לי תוכנית שנראתה תחילה פשוטה. אולם ככל שחלפו השבועות, העומס רק הלך וגדל ועמו עייפות הגוף. האימונים נעשו בסבב: עומס גדל במשך שלושה שבועות וברביעי, מנוחה. השבוע הקשה ביותר הגיע בתחילת מארס ובלי להתכוון מצאתי את עצמי רץ 93 ק"מ בשבוע בוושינגטון, באפס מעלות על גדות הפוטומאק.

ועל אף העייפות והתובענות של התוכנית, לא פספסתי ולו אימון אחד. בקנאות ובנחישות השמורה בדרך כלל לאנשי "משמרות המהפכה" באיראן, לא וויתרתי על קילומטר: ריצות איטיות, טמפו (מהיר), אינטרוואלים (ספרינטים) ועוד. בדרך נס אפילו לא נפצעתי (תופעה יוצאת דופן בהכנה למרתון). מסופו של אותו שבוע בוושינגטון שהסתיים בריצת 36 ק"מ בקצב מסחרר ועד לתחרות, הורדתי עומס בצורה ניכרת, כפי שציוותה התוכנית. בשבוע שלפני התחרות לדוגמה, רצתי 45 ק"מ בלבד. הכל היה "לפי הספר".

הריצה

אבל משהו בספר הזה לא היה קריא לגוף. התוכנית של ע' ושלי הייתה להתחיל בקצב לא מהיר מדיי, לאחר עשרה קילומטרים להגביר מעט, ואז לסיים עם מה שנותר. וכך אכן עשיתי. זה היה מהיר יותר מהאימונים אמנם, אבל לנוכח המנוחה של הגוף בשלושת השבועות האחרונים, האמנתי שהכל אפשרי.

את העשרה הראשונים עשיתי בדיוק לפי התוכנית, וכך גם את העשרה שאחריהם. אבל משהו לא פעל כרגיל, כבר בקילומטרים הראשונים. הגוף הרגיש כבד כמעט מההתחלה, השרירים החלו לכאוב אחרי פחות מעשרה קילומטרים, ועדיין עמדתי בתוכנית. לקחתי את הג'לים בזמן, את כדורי החומצה האמינית ואת כדורי המלח- הכל בדיוק של שעון שוויצרי. רק הקצב הרגיש מהיר מידיי והגוף עייף.

בסביבות הקילומטר ה-21 החלטתי להאט כי אחרת הריצה תהפוך לסבל אחד ארוך, וכך עשיתי. אלא שלא משנה כמה האטתי, הגוף רק הפך יותר ויותר כבד והשרירים בוערים. זה לא היה "קיר" קלאסי. זה התחיל מוקדם מידיי בשביל להיות "קיר". אבל משהו בגוף נדפק. לרגעים עברה לי בראש המחשבה לעצור. להקיא. לברוח לכביש ולתפוס מונית. הג'לים עשו לי רק יותר בחילה וכך גם המים. אמבולנס שחיכה בפארק למתמוטטים למיניהם נראה מפתה ומזמין. כל תחנת שתייה הפכה לנטל על הגוף ולא להתרעננות (הערה למארגנים - הרעיון של חלוקת כוסות מים - לא טוב. ברגע שאתה לוקח את הכוס כבר מחציתה נשפכת, ולאחר מכן במהלך הריצה נשפך עליך החצי השני). המוזיקה שהכנתי מבעוד מועד לא הצליחה לעורר אותי. רציתי שקט. רק שקט. חשבתי על השיר "ממעמקים", של עידן רייכל. הרגשתי במעמקים. ואתה רק הולך וצולל מטה ומטה. כל מיני מחשבות מוזרות עברו בראש. פתאום חשבתי על טחינה ודבש. בכורדית קוראים לזה "טחין ודושה". אבל לך תמצא בפארק הירקון טחין, או דושה. הפארק הסתיים ובחזרה לרחובות העיר.

אני חייב לומר שממזמן לא נראו לי הרחובות של תל אביב כל כך ארוכים, מאיימים ועוינים. אבל הבנתי שזהו- צריך לשכוח מתוצאה ורק לסיים. לסיים. עוד שבעה למניאק. עוד ששה. חמישה קילומטרים לסיום הפנמתי סוף סוף שאני מסיים את המרתון הזה, אבל על ארבע. הגעתי לחיבור של נורדאו עם הירקון, עלייה אחרונה ושני קילומטרים אחרונים במקביל לים שנראו כמו נצח. הרגשתי כמו סמרטוט, סחבה.

באופק כבר רואים את המתחם. ב-500 המטרים האחרונים התלווה אליי י', חבר, שבמקרה נתקל בי שם ודאג לרוץ איתי עד לסוף המר. חציתי את קו הגמר מתנדנד כמו שיכור עם התכווצויות בכל שריר שלא ידעתי על קיומו ברגליי. הרגשתי שאני עומד ליפול אבל י' הצליח לתמוך בי. סיימתי. סיימתי מרתון. 42 ק"מ מסריחים ואיך שכחתי, 195 מטרים. זהו. הסיוט נגמר.

ומה עכשיו? הגוף בקושי זז. החולשה רבה. אבל "חכה חכה" אני אומר לו, לגוף. "אנחנו עוד נתראה במרתון הבא".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו