בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסע אחר הילד שלא ידע שהמלחמה נגמרה

רוברטו לאנס יצא ממקום מסתורו ביער חודשים לאחר שהנאצים כבר לא היו במקום ומצא מחסה בבית סביה של ג'ודי מלץ. לפני כחודשיים נפגשו המשפחות

21תגובות

בסוף סתיו 1944 הופיע נער רזה ולבוש סמרטוטים על סף דלתם של סביי בעיירה סוקאל במזרח פולין. סביי אצו למצוא לו בגדים נקיים והושיבו אותו לארוחה חמה.

באופן טבעי הם שמחו לגלות שהנער, שהיה קרוב משפחה רחוק, הצליח איכשהו לשרוד בשואה. אחרי הכל, ברצועת השטח המסוימת הזאת במזרח אירופה - ערי גליציה לאורך הגבול של פולין ואוקראינה - בקושי הצליח אחד מתוך עשרה יהודים לשרוד. אך סביי לא הצליחו להבין מדוע נדרש לנער זמן כה רב למצוא את הדרך חזרה, בהתחשב בעובדה שהגרמנים נעלמו מהמקום כבר לפני חודשים.

סוקאל - הנמצאת על גדות נהר בוג, במרחק של כשמונים ק"מ מלבוב - שוחררה בידי הצבא הסובייטי ביולי 1944. מתוך 6,000 היהודים שחיו שם לפני המלחמה רק שלושים שרדו. הניצולים האחרים, כמו סביי, הגיחו ממקומות המחבוא שלהם ברגע שהחוף התפנה. באותו זמן הם האמינו כי יוכלו לחדש את חייהם כפי שהיו בעבר, ולכן חזרו לביתם הצנוע ברחוב קוסצ'יוסקו, שעדיין היה שלם יחסית למרות פגעי המלחמה. בפועל הפך בית זה למעוז השרידים האומללים של הקהילה היהודית, תחנה ראשונה בחזרה מהגיהינום.

למה, אם כן, חזר הנער לעיירה באיחור כה רב? מסיבה פשוטה מאוד, כפי שהסביר לסביי בשיחה ארוכה שהתנהלה מעל השולחן במטבח: הוא לא ידע עד לאותו שלב שהמלחמה הסתיימה ושהגרמנים עזבו.

מתוך אוסף התצלומים של משפחת לאנס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

מאז עזב את גטו סוקאל במאי 1943 - זמן קצר לפני טיהורו הסופי - התחבא הנער ביערות וזז ממקום למקום. כשידע כי לא יוכל להסתמך על השמש עוד זמן רב כדי לחמם את גופו או את מזונו, חדר אל הציוויליזציה בחיפוש אחר מענה לצרכיו. בעיירה הראשונה אליה נכנס, מצא בית של אשה נדיבה שמשפחתו הכירה לפני המלחמה. הוא דפק על דלתה ושאל אם תוכל לתת לו קופסת גפרורים. תשובתה היממה אותו. "מה אתה עדיין עושה ביערות?", תהתה, "כל החברים שלך חזרו לסוקאל. לא שמעת שהמלחמה נגמרה?".

הסיפור על הנער שלא ידע שהמלחמה נגמרה עד שהלך לחפש גפרורים, ריתק אותי מאז שמעתי אותו לראשונה לפני הרבה שנים מסבי.

מה היה קורה אילו לא היה יוצא מהיער כדי למצוא גפרורים? כמה זמן היה ממשיך להתחבא מהאויב שכבר הובס? איך קרה שכולם, חוץ ממנו, גילו שהמלחמה נגמרה? ומה קרה לו אחרי כל השנים האלה?

פיסת המידע הראשונה שהציבה אותי על מסלול עקבותיו הגיעה דרך מייל שקיבלתי בדצמבר 2009 מאשה שאת שמה לא שמעתי מעולם קודם לכן, רוזה פינסקי. רוזה רצתה לדעת איך תוכל להשיג עותק של "רחוב גבירתנו מספר 4", סרט תיעודי שעשיתי באותה שנה על פולנייה קתולית שהצילה רבים מיהודי סוקאל - בהם גם בני משפחתי.

רוזה ציינה שאמה נולדה ב-1926 בטארטקוב, עיר סמוכה לסוקאל, וכי "לאמי היה בן דוד (עדיין בחיים) בשם מר לאנס שהצליח לשרוד מחוץ לסוקאל (הוא חפר שוחה וחי ביער עד סוף המלחמה)". מסוקרנת, הגבתי מיד למייל ושאלתי את רוזה אם לאנס עשוי היה להיות הנער שגילה שהמלחמה נגמרה כשיצא לחפש גפרורים. רוזה לא ענתה למייל ההוא. גם אני לא המשכתי לעקוב.

כמעט שנתיים מאוחר יותר הופיע שמה של רוזה שוב בתיבת המייל שלי, אך התקשיתי לעשות את החיבור. "כן", פתחה את המייל שלה, כאילו צ'וטטנו כל הזמן הזה. "לאנס הוא הנער ההוא". נדרשה לי דקה להבין למי התכוונה, אך ברגע שהבנתי הלסת שלי נשמטה. שמו המלא היה רוברטו לאנס, סיפרה לי רוזה, הוא חי במיאמי ביץ' וזה מספר הטלפון שלו. "כשאת מתקשרת, ספרי לו שעשית סרט על סוקאל", כתבה. "הוא יהיה להוט לשמוע. אני בטוחה".

משהו בקשר לשם נשמע לי מוזר. רוברטו? מפולין? אני זוכרת שסבי תיעד את הסיפור של הנער מהיער ביומנו מתקופת המלחמה, אבל לא יכולתי לזכור אם ציין שמות. רק כדי להיות בטוחה התחלתי לדפדף בדפים האחרונים, בחלק המסקר את התקופה שלאחר השחרור. שם מצאתי אותו. ברשימה שכתב ב"סוף אוקטובר 1944" מספר סבי סיפור מוזר על אחד, "ראובן לאנס", שחי במשך חודשים ביער מבלי לדעת שהמלחמה הסתיימה - וגם כששמע על כך חשב שמנסים לסדר אותו וברח בחזרה ליער, רק כדי לצאת שוב יום אחר כך כדי לקבל מידע אמין על החדשות המדהימות ששמע. רוברטו חייב להיות ראובן.

פניתי אליו ביידיש ולמרות הקשיים בתקשורת הצלחתי להבין מדוע הוא דובר ספרדית ונקרא רוברטו: בעקבות קרוביו, עזב לאנס לאחר המלחמה את פולין לטובת קובה, וחי במדינה כמעט עשרים שנה.

כמה שבועות לאחר מכן הזמנתי טיסה לפלורידה ולפני כחודשיים פגשתי סוף סוף את רוברטו בבית היפהפה של בנו במיאמי ביץ'. הבאתי אתי את אבי, חיים מלץ, ואת בת דודו מדרגה ראשונה, שני הניצולים האחרונים מסוקאל - אותם הכיר רוברטו עוד מבית סביי. רוברטו התברר כאדם תוסס וערני בצורה חריגה לאדם שעמד לחגוג את יום הולדתו התשעים (אז כבר עשיתי את החישובים והבנתי שהוא היה צריך להיות קצת יותר מנער צעיר כשהופיע בפתח ביתם של סביי - בן 22).

ג'ודי מלץ

הוא הגיע לפגישה עם אשתו זה 65 שנים, חנה, ניצולת שואה שאותה פגש בסוקאל אחרי המלחמה . כמו רוברטו, חנה היתה הניצולה היחידה מבין בני משפחתה הישירה.

לרוברטו ולחנה שני ילדים, חרארדו וסול, שניהם רופאים, וגם שישה נכדים. ב-1962, כשהיה בן 12 הוצא חרארדו, בנם הבכור, מקובה במסגרת מה שנודע בשם "פרויקט פיטר פן": מבצע של הסי-איי-אי שבו אלפי ילדים קובנים הוברחו לארה"ב על רקע שמועות שממשלת קסטרו תיכננה לגרש אותם למחנות עבודה סובייטיים.

רוב יהודי קובה ברחו מהמדינה ב-1959 עם עליית פידל קסטרו לשלטון, אולם משפחת לאנס נאלצה להישאר במדינה, עקב מחלתו של רוברטו. במשך ארבע שנים לא ראו שני ההורים את בנם הבכור, שכל אותה העת חי עם משפחה אומנת בדנוור. בשלב מסוים, לאחר שהחלים אף נכלא רוברטו בידי הממשלה המהפכנית על "פעילות בלתי חוקית". אולם תקופת מאסרו קוצרה אחרי שאשתו נופפה בידיה מול פני הסוהרים והזהירה אותם: "היטלר לא הרג אותו, וגם קסטרו לא יצליח".

ג'ודי מלץ

ב-1966 הצליחו בסופו של דבר רוברטו, חנה וסול להימלט ולחבור אל חרארדו. שני ההורים גילו כי הסתגלות לאקלים חדש ושפה חדשה הפכו לקשה מדי בשלב זה של חייהם. לכן, אחרי שנה אחת בלבד בדנוור, עברו לאי דובר ספרדית אחר בקריביים - פורטו ריקו. שם, הקים רוברטו עסק לבגדים כמו שהיה לו בקובה. כשפרש לגמלאות ב-1990, עבר יחד עם יתר המשפחה למיאמי. שם, הוא אומר, "לא לדבר אנגלית זאת לא בעיה כה גדולה".

רוזה, מי שהיתה אחראית לחיבור הראשוני בינינו ולארגון האיחוד הבלתי רגיל הזה, באה גם היא למפגש במיאמי ביץ' יחד עם אמה ואחותה. כששאלתי אותה מדוע לא ענתה למייל שלי במשך שנתיים, היא התנצלה. "אני באמת לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן", אמרה.

רוברטו היה צלול יחסית לגילו וסבלני בצורה בלתי רגילה לנוכח כל השאלות שהומטרו עליו בכמה שפות שונות. הבנתי פתאום שהוא אולי האדם החי היחיד היום שהכיר את סביי גם לפני וגם אחרי המלחמה. האם היא שינתה אותם במידה רבה? שאלתי, תוהה כיצד הטראומה שבאה עם אבדן חבריהם ומשפחתם, ובכלל זה שני ילדים קטנים, השפיעה על סביי. "הם הזדקנו", הוא ענה.

התקשיתי להפריד את רוברטו מאבי, שאותו שמח מאוד לראות אחרי כל השנים האלה. אבל כשנפרדו דרכינו תיכננו כולנו להישאר בקשר ולהיפגש שוב בקרוב. יש לי סיבה טובה לחשוב שניפגש. חרארדו ואני כבר הצלחנו להבין איך אנו קשורים זה לזאת בקשרי משפחה (יש לנו רב-רב-רב סבא משותף, כל אחד מאתנו הוא צאצא של אשה אחרת).

כמה ימים אחרי שעזבתי את מיאמי קיבלתי מייל מהדודן המאוד רחוק הזה . "אחי ואני, שמעולם לא היו לנו סבים, בני דודים, דודות או דודים, שמחים לגלות שיש לנו משפחה שמעולם לא ידענו עליה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו