בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום השואה

סין מתעניינת בגורל 28 אלף יהודי אירופה שנמלטו אליה

יוזמה של הרדיו הסיני הבינ"ל קוראת ליהודים שברחו לסין במלחמת העולם ה-2, ולא ידוע כמה מהם שרדו, לספר את שעבר עליהם אז ומאז

17תגובות

בשלהי שנת 1938, שבועות ספורים לאחר מאורעות ליל הבדולח בגרמניה, יצא ד"ר ארנסט מיכאליס, רופא ממחוז שלזיה, לדיון בוועדה הרפואית הממשלתית בברלין. הוא ביקש להגר עם משפחתו למדינה אחרת, שבה נזקקו לשירותיו הרפואיים. מיכאליס, בדומה ליתר המשפחות היהודיות בגרמניה, החל לחפש דרכי מילוט. חוקי נירנברג שהועברו ב-1935 והמאורעות שבאו לאחר מכן, דחפו את מיכאליס לנוס בהקדם מאדמת המדינה.

"רצינו לברוח לארצות הברית אבל לא היתה אופציה - המכסה כבר היתה מלאה", סיפרה בתו של מיכאליס, מריאנה ברלי, "גם לישראל לא הרשו הבריטים להיכנס. אמרו שמחפשים רופאים בחרבין שבמנצ'וריה, ואבא מיד חתם על חוזה עם בית החולים מקומי". ברלי מספרת כי במארס 1939 עלתה המשפחה על אניית הפאר האיטלקית קונטרוורדה, בדרכה לשנחאי ומשם לחרבין. אלא שלאחר חודש של הפלגה ומטרים ספורים מהיעד, גילו הנוסעים כי מנצ'וריה סגרה שעריה לכל הבאים מסין, ובלית ברירה הושארו בשנחאי. משפחת מיכלאיס הובלה לטייג'ין, בשל המחסור הגדול ברופאים בעיר.

את סיפורה של משפחת מיכאליס מבקש הרדיו הסיני הבינלאומי (CRI) לשמוע. באחרונה פנתה הנהלת הרדיו לקהילת יוצאי סין בישראל והזמינם להשתתף בתחרות סיפורים אישיים על אודות אותה התקופה, בפרויקט הנקרא "החוויה הסינית שלי". הרדיו משדר בלמעלה מ-40 מדינות בעולם, ובארץ פועל כאתר אינטרנט חדשותי. סיפורים אחדים כבר נשלחו ובקיץ הקרוב יוכרז הזוכה, שייסע עם משפחתו לטיול שורשים בסין במימון הרדיו. ברדיו טוענים כי המטרה החשובה יותר של הפרויקט היא חיזוק הקשרים בין העמים דרך הקהילה ששרדה, ולא פחות חשוב, תיעוד והנצחה של מה שנותר מהקהילה הגדולה שהיגרה לסין באותה העת - ילדי הפליטים.

רפרודוקציה: דניאל בר און

מריאנה ברלי (81), בתם היחידה של גרטרוד וד"ר ארנסט מיכאליס, היתה רק בת שמונה כשפגשה לראשונה ברחוב הסיני. אולם המראות הססגוניים וריחות התבלינים נותרו טריים בזיכרונה עד היום. "היתה לי ילדות מאושרת. הלכתי לבית ספר יהודי ושם רכשתי לי חברים שאני בקשר עם חלק מהם עד היום. שחינו בקיץ והתגלגלנו עם סקטים על הקרח בחורף", היא משחזרת.

"היה לנו המון אורז, עוף ואגרולים בבית, כי המשרת שלנו היה סיני", מספרת ברלי. לפי הזכור לה, "הסינים באופן כללי חיו בעוני גדול והרבה מתו ממחלות וזיהום. למרות שהיינו עשירים מהם, הם לא התנכלו לנו אף פעם והיו טובים אתנו, הם העריכו אותנו על שסיפקנו להם עבודה, הם היו המלצרים במסעדות ובבתי הקפה של היהודים ועבדו בבתים שלהם". היום היא מתגוררת בתל אביב בתל אביב עם בעלה, ולה שני ילדים ושישה נכדים.

יהודי טייג'ין ניהלו חיים מסורתיים. הם פקדו את בתי הכנסת בשבתות ובחגים, ערכו סעודת שבת כהלכתה וקיימו נשפי תחפושות בפורים. במהלך המלחמה הגיעו אליה קבוצות פליטים יהודים מצרפת, מגרמניה, מאנגליה, מאוסטריה, מהולנד ומאיטליה.

דניאל בר און

חיו בניתוק מהעולם

הפליטים היהודים החלו במלאכת שחזור חיי הקהילה שחיו בה ערב המלחמה באירופה. "חיינו בבועה, ללא עיתונים או חדשות מהעולם, לא ידענו מה קורה בחוץ", סיפרה מריאה, "ידענו שיש מלחמה ואנשים נשלחו למחנות ריכוז, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שהגרמנים, אנשי התרבות והרוח שהכרנו, יכולים להיות אכזריים כל כך. רק לאחר המלחמה הבנו את ממדי ההרג והשואה והיינו בהלם. אבל כבד. אבי קיבל מכתב מהצלב האדום שהוריו הועברו מגרמניה לאושוויץ, וזהו, כל המשפחה נמחקה".

כ-28,000 יהודי אירופה הצליחו להגר לסין מארצות המוצא שלהם במלחמת העולם השנייה. פלישת יפאן לסין ב-1937 וכיבוש חלקים ניכרים ממנה גרמה לנטישת הממשלה המקומית והצבת ממשלת בובות על ידי הכובש היפאני, והותירה את נתיבי הגישה הקרקעיים והימיים למדינה פתוחים וללא פיקוח. "עם פרוץ המלחמה, התחילו אחרוני הפליטים להגיע לסין. אלפי מהגרים יהודים הגיעו על אניות, רובם לשנחאי", אמרה פרופ' איירין איבר, היסטוריונית ליהדות סין מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, "שם כבר ישבו שתי קהילות מבוססות - קהילת הבגדאדים שמנתה 1,000 איש, וקהילת יהודי רוסיה שמנתה 7,000 איש".

בין המשפחות שברחו ליפאן היתה גם משפחת ורטנס. הם היגרו מוורשה שבפולין לווילנה עם פרוץ המלחמה, ועם פלישת הסובייטים לליטא ביוני 1940, נפוצה שמועה על קונסול יפאני רחום לב בשם צ'יאונה סוגיהארה שמחלק ליהודים אשרות כניסה זמניים ליפאן, כיעד מעבר למדינת ההמשך - סין. המשפחה עזבה את כל רכושה ונסעה ברכבת הטרנס-סיבירית במשך עשרה ימים עד הגעתה לסיביר, ומשם עברו לדרום יפאן. "המשפחה היתה מרוצה מהשהות ביפאן", אמרה בתם היחידה של יעקב ויהודית ורטנס, נינה, שאחרי המלחמה נישאה לנחום אדמוני, שכיהן בשנות ה-80 כראש המוסד. המשפחה נותרה שם כמה חודשים עד שנתפסה על ידי השלטונות היפאניים ואולצה לעזוב לסין.

על פי עדויות ויומנים שרשמו תושבים סינים ויהודים באותן השנים, נרקם סיפור חייה הססגוני של הקהילה המולטי אתנית בשנחאי. "בין 1939-1941, הפליטים הצליחו לבנות חיים תרבותיים", אמרה איבר, "זו הצלחה גדולה של אנשים שבאו בלי רכוש, ולמרות הקושי - הוציאו עשרה עיתונים בגרמנית וארבעה ביידיש. בנוסף לזה, היה גם תאטרון ביידיש ובגרמנית".

בדצמבר 1941 תקפו היפאנים במפתיע את הבסיס האמריקאי "פרל הארבור" שבהוואי, והחלה רשמית מלחמה בין יפאן וארה"ב. היפאנים, במקביל, כבשו עוד חלקים בסין ושליטתם במדינה הפכה למוחלטת. הם התאכזרו לסינים, ועל היהודים במדינה הטילו הגבלות. בשנחאי, הפרידו היפאנים בין הקהילות הוותיקות - הבגדאדים ויוצאי רוסיה - לפליטי המלחמה, והפכו את הוותיקים לאחראים על הקשר בין הפליטים לשלטון.

"היפאנים נכנסו לשנחאי ואתם באו גם גרמנים שיעצו להם 'להיפטר' מהיהודים הפליטים", סיפרה נינה, "הם העבירו אותנו לאזור מבודד, שכונת עוני בפרברי שנחאי. אנחנו קראנו לזה הגטו היהודי". השכונה שאליה הועברו לא היתה מגודרת אולם ניצבו בה שומרים, והיציאה והכניסה ממנה היתה בכפוף לאישור הפקיד היפאני שהוצב במקום. העוני, הרעב והתנאים הסניטריים הקשים גרמו למותם של רבים מהתושבים היהודים והסינים כאחד.

משפחת ורטנס היגרה בתום המלחמה לארה"ב. לאחר מכן עלו לישראל נינה עם בעלה, וכיהנה בארץ בתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות, ובהם מנכ"ל לשכת המסחר והתעשייה ישראל-אמריקה. למשפחה שתי בנות וארבעה נכדים.

עם תום המלחמה, החלה להתברר ליהודי סין גודל האסון, כשפרסמו אנשי הג'וינט רשימות ניצולים שעודכנו מדי יום. רבים מקרובי המשפחה שלהם לא שרדו. לדברי פרופ' איבר, רבים מהניצולים החליטו להישאר בסין כי חשו שאין להם לאן לחזור. בסוף שנות ה-40 היגרו הפליטים לקנדה, לאוסטרליה ובודדים מהם חזרו לאירופה. חלקם גם עלו לארץ, ובהם גם משפחתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. "עד היום אי אפשר לדעת כמה בדיוק מתוך 28 אלף היהודים שהיגרו לסין, שרדו והגיעו לארץ", אמרה איבר, "קברי היהודים בשנחאי של אותה תקופה הועתקו ממרכז העיר למקום שאינו ידוע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו