בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כל אחד ידע, שאלף יעזור, שאלף ישתדל, שאלף יודיע הלאה"

אלפרד שוורצבאום, סוחר יהודי פולני שנמלט לשווייץ לאחר הכיבוש הנאצי הקדיש את השנים הבאות להצלה ולתמיכה במאות יהודים שנותרו מאחור: "חשבתי בלבי, כי עליי לתת כאילו תמורה עבור המזל המיוחד שהיה לי"

7תגובות

אלפרד שוורצבאום, סוחר עשיר מהעיר בנדין שבפולין שנמלט לשווייץ, הפך למשענת היחידה של יהודים רבים הכלואים בגטאות של פולין.

שוורצבאום הצליח להימלט מהמדינה זמן קצר לאחר שנכבשה בידי גרמניה הנאצית. מביתו החדש, בלוזאן שבשווייץ, הוא הקים ארגון עזרה והצלה של אדם אחד בתקופת השואה. יהודי פולין קיבלו ממנו חבילות עם מזון, ביגוד, כסף ומסמכים שסייעו להם להגר. חייהם של יהודים רבים ניצלו בזכותו. עם השנים התעמעם זכרו. הארכיון הגדול שהותיר אחריו, אשר נשמר במכון "משואה" בתל יצחק, כולל אלפי מכתבים, גלויות, איגרות דואר ומסמכים אישיים, שמאפשרים לשחזר את סיפור חייו.

שוורצבאום נולד ב-1896 בעיר סוסנוביץ שבפולין. בהמשך עבר לבנדין והחל לעבוד במסחר. שם גם הקים משפחה. את בתו הבכורה שלח לאנגליה, “ביודעי כי אין עתיד לנוער בפולין", כדבריו. לפי התכנון המקורי, היא היתה אמורה להפליג בסוף חודש ספטמבר 1939 לארץ ישראל. שוורצבאום עצמו אף הגיע לישראל בראשית אותה שנה, כדי להכשיר את הקרקע לקליטתה של בתו.

אלא שלגרמנים היו תוכניות אחרות. עוד לפני פלישת הנאצים לפולין, בספטמבר 1939, הבין שמשהו רע עומד להתרחש. בעדותו, השמורה בארכיון "משואה", כתב: "יכולתי לראות ולהבין – הגם הדברים ממדיהם היו קטנים יותר ממה שהתרחש לאחר מכן – מה צפוי ליהודי פולין תחת השלטון הנאצי. מכונת ההשמדה הנאצית טרם נכנסה למהלכה המלא והסופי, אך גם המגע שבתקופה זו דיו היה כדי ליצור בלב את התחושה כי עומדים אנו, יהודי פולין, בפני מאורעות גדולים וקשים".

בנובמבר 1939, כשהיה בן 43, הוא נאסר לכמה שבועות ונחקר בידי הגסטאפו. כששוחרר, הציע לו ראש היודנראט באזור, משה מרין, להיות סגנו. הוא סירב. באמצעות קשרים, כסף ומזל הצליח לקבל פספורטים לשווייץ – ויצא לשם עם אשתו ושתי בנותיו. ”נכנסו לרכבת הלילה. הייתי כל הזמן במתח בשל המחשבה אם נצליח לעבור בשלום את הגבול. לפני פרייבורג היה גבול. מעין שטח הפקר. ידעתי כי באופן רגיל היו באים לשם ביקורת שני אנשים. אחד שנשא ספר שמות ושני שהיה בודק את הפספורטים. זה היה לפנות בוקר ופתאום אני רואה שלושה בקרים. אחד מהם היה בעל פרצוף של חיה. התחלתי לחשוב מה תפקיד יש כאן לשלישי. אחר כך הבנתי כי האיש תפקידו היה לחדור במבטו פנימה, כאילו לראות אם אינך מסתיר משהו. עלה בדעתי – כדי לטשטש הבעת חשש בפני – להשתעל. ומכיוון שהשתעלתי לא יכול היה לראות או להכיר דבר”, כתב לימים.

באפריל 1940 הוא התיישב בעיר לוזאן ומיד החל בפעולות העזרה. ההתחלה היתה קשה. אנשי הקהילה היהודית בהם נתקל הפנו עורף למה שהתרחש באותה עת באירופה. “נוכחתי לדעת כי העניינים שלנו, היהודים, מוטלים בידיים לא טובות. ראיתי והרגשתי כי פשוט לא מאמינים לי או שדברים לא מעניינים אותם. יהודי המקום לא רצו להאמין. שאלו אותי אם אפשר לתת אמון לכל מה שמספרים", סיפר. "זרקתי עצמי למערבולת של עבודה זו ומרגע שנכנסתי זה משך אותי כמו מגנט. חשבתי בלבי, כי עלי לתת כאילו תמורה עבור המזל המיוחד שהיה לי", אמר לימים.

שוורצבאום היה מוסד עצמאי של איש אחד: הוא ניווט ותיאם בין הגורמים השונים והניע אותם לשיתופי פעולה. במסגרת פעילותו העביר עזרה כספית, שהשיג מגורמים רשמיים ומהלוואות לפליטים מכספו הפרטי. לצד זאת, הוא שלח מאות חבילות למקומות שונים במקומות הכבושים על ידי הנאצים, דרך ליסבון, שוודיה וטורקיה.

“השקפתי היתה, כי אם אפילו חלק מהחבילות יגיעו לאנשים, ולו רק 10%, הרי זה טוב", כתב. “הבנתי, כי לחבילות יש חשיבות מוסרית ופסיכולוגית כמקור עידוד, נוסף לערך החומרי. כי הנה ישנו מישהו בחוץ לארץ החושב עליך". לאחר המלחמה נודע לו כי 75% מהחבילות ואולי אף יותר הגיעו ליעדן.

מדי פעם קיבל שוורצבאום מכתבים מפולין הכבושה, בפולנית ובגרמנית. “מן ההכרח היה להבין את הכתוב בין השיטין, לפענח אותם, להבין את הרמזים. הן לא יכלו לכתוב על הכל בצורה גלויה", כתב. כך לדוגמה, באחת הגלויות ששמורה בארכיון שונו שמות אנשים, ערים וכן שמו של השולח, שהוסב לשם פולני.

מכתבים אחרים היו גלויים יותר. אחד מהם, שנכתב ב-20 לאוקטובר 1941 מבנדין, נשלח בידי טוביאש גוטמן. "מאחל לכל המשפחה שנה בריאה ועליזה", כתב לו, לקראת ראש השנה. "תודה מעומק לבי על החבילה. זאת היתה הפתעה בשבילי וזה בא באמת ברגע טוב. אנחנו בריאים וזה העיקר. בננו, עד 120, הוא בן 9 שבועות ומרגיש, תודה לאל, טוב מאוד...עוד פעם רב תודות על שאתה חושב עלינו".

שבועיים לאחר מכן קיבל מכתב באווירה אחרת לגמרי. השולחת היתה גוטה קאופמן מקיילצה. “מר אלף היקר! מרה שחורה משתלטות עלי, כי אין לי ממך ידיעות ומה עוד שאין חבילות. לפני שבועיים קיבלתי שלוש חבילות קקאו ושלוש חבילות קפה ומאז שום דבר... עיניי יוצאות מחוריהן בהמתיני לאיזושהי ידיעה ושום דבר... אינני מסוגלת להסתדר עם הדבר הזה. אני אחדל לגמרי, וכאן ההתחייבויות כל כך גדולות. אינני מסוגלת להתמודד עם זה... שחס וחלילה לא יפסיקו משלוח החבילות. בתנאים הטראגיים שלנו, ההכנות הפשוטות ביותר לתקופת החורף הן מעל לאפשרותי".

"כל מכתב של אלף הביא איתו ניחוח של העולם החופשי"

טושיה הרצברג, יוצאת בנדין ופעילה במחתרת הנוער הציוני, סיפרה על שוורצבאום בספרה "החול הצוחק" (הוצאת "אחיאסף", 1986): "כולם כתבו מכתבים, כולם שלחו תמונות. כתבו צעירים, כתבו זקנים, כתבו ידידים. אפילו זרים כתבו. כל העיר כתבה. המכתבים חצו גבולות והגיעו לחוץ-לארץ, לשווייץ. כל המכתבים זרמו לאותה עיר, אל אותו רחוב, לאותו בית. כולם הגיעו לאיש אחד: לאלף שוורצבאום. מכל מעטפה התפזרו מילים, צילומים, תאריכים. התפזרו בקשות, תקוות. כל אחד ידע, שאלף יעזור, שאלף ישתדל, שאלף יודיע הלאה... במקום לשקוד על פיתוח של עסקיו, כמו כולם מסביבו, הוא חיפש דרכים לעזור ולהציל. הוא פנה ממשרד למשרד, ליהודים וגם לשאינם יהודים. הוא הפריע לשלוות תושבי שווייץ, הוא ניסה להאיץ את הקצב האיטי שלהם".

סיוע נוסף שהעניק ליהודים בפולין היה הנפקת דרכונים, דרך מתווכים שונים מחו"ל. "הוא ביקש, הוא התחנן, הוא דרש תעודות של אזרחות זרה, המשחררות את היהודים מהשיעבוד הגרמני", כתבה הרצברג. “העניין לא היה פשוט כל עיקר. המשטרה השוויצרית חשדה בדבר ורצתה לגלות את העוסקים בכך", כתב שוורצבאום. באחד הימים אף נעצר ונשאל היכן הוא מסתיר את המכונה לייצור פספורטים – מכונה שכלל לא היתה קיימת. חוקריו הזהירו אותו כי משלוח עזרה משווייץ לפולין עלול לסכן את הנייטרליות שלה. “מובן שהסברתי להם מה חשובה הפעולה הזו של משלוח עזרה ליהודים במצבם הקשה והנואש... כאדם הוא מבין – העיר הקצין – אבל שווייץ נמצאת הרי במצב של סכנה ופחד מפני הגרמנים".

"בעיה קשה עד למאוד היתה בשבילי לקבוע ולהכריע מי יהיו הראשונים אשר יזכו בסיכוי של הצלה – ילדים, צעירים או מבוגרים. ביכרתי ראשי יוכל לטפל בעניין הצעירים, הנוער. אני יודע ומודע למצב הנפשי בו נקלעתי כאשר נאלצתי ליטול על עצמי את הרשות לקבוע בעניין כל כך עדין", כתב.

כשהחלו להגיע פליטים יהודים לשווייץ, גילה להפתעתו כי הנוצרים ששים לסייע להם יותר מיהודי שווייץ. "היהודים השווייצים לא הראו עניין מיוחד לעזור לילדים, הם גם לא רצו לקבל ילדים לבתיהם. כך, אפוא, היה הדבר ורוב הילדים שוכנו בבתיהם של נוצרים. אכן, זהו זכרון עצוב... המשפחות הנוצריות, הפרוטוסטנטים והקתולים, היו מתמסרים לילדים באהבה רבה, דבר שלא תמיד, קיבל, כאמור, ביטוי אצל המשפחות היהודים".

מאות אנשים פנו אליו בבקשות לעזרה חומרית, בניסיון להשיג מידע על קרובים או כדי לקבל מילת עידוד. ביתו היה משרד ומחסן למצרכי מזון ובגדים אותם שלח בחבילות. החבילות הכילו לרוב מצרכי מזון כגון שימורי סרדינים, צימוקים, תה וקפה. הן נשלחו אל היודנראטים במקומות שונים, אל בתי חולים או בתי זקנים ואל אנשים פרטיים ששוורצבאום סמך עליהם שימסרו את החבילות ליעדם.

"כל מכתב של אלף הביא איתו ניחוח של העולם החופשי. כל מכתב של אלף עורר את המיואשים, כל מכתב יצר חלומות, עודד תכניות. תכניות בריחה לעולם רחוק-קרוב. לעולם המכתבים של אלף. וכשהגיע אלף עם משפחתו לארץ ישראל, הביא אתו ארגזים כבדים עם מכתבים. ארגזים ובהם ברכת פרידה של נדונים למוות", כתבה הרצברג.

ב-1990 הלך שוורצבאום לעולמו. האוסף שלו, שמכיל 6,000 מכתבים, נמצא ברובו בארכיון "משואה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו