בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום הזיכרון תשע"ב

פינה פרטית בזיכרון הלאומי

ב-1949 נקבע שמצבות חללי צה"ל יהיו זהות. עם השנים, המאבק על הזכות לחרוט טקסט ייחודי ולהציב תמונות סודק את החזות האחידה

5תגובות

שתי שורות חקוקות באבן, 48 מלים. במסגרת המגבלות האלה יכולות כיום משפחות חללי צה"ל להנציח את זכר יקיריהן, לצד המידע האחיד והבסיסי המופיע על כל המצבות בבתי העלמין הצבאיים. אחידות המצבה עוגנה בחוק כבר ב-1949, ובשנים שאחרי החלה להוות מוקד מאבק עבור משפחות שכולות רבות.

בשנה האחרונה התכנסו חברי המועצה הציבורית להנצחת החייל, הגוף המייעץ לשר הביטחון בנושא, על מנת לבחון מחדש את הכללים המכתיבים את חזות בתי הקברות הצבאיים. החברים - אישי ציבור ונציגי משפחות שכולות - ביקרו בבתי העלמין, על מנת להתרשם מפניו של הזיכרון והשכול במאה ה-21. בסופו של דבר, הם קיוו, יוכלו לנסח הנחיות שיאפשרו את תיקון חוק בתי הקברות הצבאיים.

לדברי יו"ר יד לבנים וחבר המועצה, אלי בן שם, "בחלקות הוותיקות ישנה אחידות, אבל בחלקות של השנים האחרונות נהיה לונה פארק: יש ציפורים ושרשראות ותמונות של השקיעה. זה פוגע באחידות, זה מצב בלתי נסבל".

בישיבת המועצה האחרונה הוחלט לשמר את המצב כיום: כרית המצבה תישאר בנוסח זהה, ממלכתי ורשמי, ולצדה ניתן יהיה להציב לוח צר, עם כיתוב אישי על פי בחירת המשפחה. הכיתוב יהיה מוגבל לקריטריונים שתקבע המועצה: 48 מלים, שתי שורות, צל"ש או עיטור לשבח. היתר - עוד לא הוחלט. חברי המועצה החליטו להתכנס פעם נוספת, בעוד שלושה שבועות, אז אולי ישקלו לאפשר גם הוספת דיוקנאות של חללים.

ניר קידר

ואולם, ישנן משפחות שהחליטו שלא לחכות לאישור המועצה. עבור אירינה סטניסלבסקי, ששכלה את בנה דוד בפיגוע בצומת מגידו ביוני 2002, היה ברור כי לא תסתפק במלים על מנת להנציח את זכרו. סטניסלבסקי רצתה שתמונתו של דוד, בן 23 במותו, תופיע על מצבתו. העברית בקושי שגורה בפיה, אך מלים בודדות מתארות את תחושתה. "באבן, אני פשוט רואה את הפנים שלו", היא אומרת. "דווקא בבית העלמין רציתי שתהיה התמונה שלו, עם מדים. כמו שהוא נפל, ככה אני רוצה לזכור אותו. לא עשו לי בעיות עם זה".

לדברי יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, נאוה שוהם-סולן, החברה במועצה, "זה מאוד קשה לעסוק בנושא הזה עם משפחות שכולות, ואנחנו לא יודעים את הפתרון. הרי לא יוציאו בכוח תמונה של החלל, ונכון להיום אף משפחה לא שואלת אם להוסיף או לא להוסיף".

כמה מחברי המועצה צופים כי בסופו של דבר, השינוי באופן ההנצחה שהורגש בבתי הקברות האזרחיים בעקבות העלייה מחבר העמים, יורגש באופן משמעותי גם בבתי העלמין הצבאיים. לדברי סטניסלבסקי, בבית העלמין בנתניה, מקום קבורתו של בנה, יש כבר תמונות של נופלים, "גם ישראלים", לדבריה.

הסדקים הראשונים באחידות החלו להיראות לאחר מלחמת יום הכיפורים. ב-1975 עתרה לראשונה משפחה שכולה לבג"ץ, בבקשה לחקוק על מצבת בנם את ציון מקצועו הצבאי, וכן את הקרב שבו נפל. בג"ץ דחה את העתירה, ובאותו הדיון הסמיך את המועצה הציבורית להנצחת החייל להחליט על תוכן הכיתוב על המצבות הצבאיות, על פי עקרונות השוויון והאחידות.

בשנים שאחרי לא חל שינוי של ממש בעניין אחדות המצבות, מלבד הוספתו של תאריך לועזי לפרטים הבסיסיים. עד שב-1995 קיבל בג"ץ בדיון חוזר את עתירתה של משפחת ויכסלבאום, שביקשה לחקוק על מצבתו של ערן - שנהרג באסון צאלים ב' ב-1992 - את שמות אחיו ואחיותיו, נוסף לאלה של הוריו.

שלוש שנים נאבקה המשפחה, עד שהתאפשר לה לחקוק את המלים "אח לג'קי, לימור ועדי" על האבן. השופטים קבעו אז כי ערך כבוד האדם גובר על ערך האחידות, ושנה לאחר מכן כבר נוסף אל ספר החוקים תיקון לחוק בתי קברות צבאיים: האפשרות להוסיף "כיתוב אישי", בנוסח שיאושר על ידי שר הביטחון בתקנות, ובנפרד מהכרית הממלכתית שלראש המצבה.

המשפחה החליטה לצאת למאבק לאחר שהמועצה הציבורית להנצחת החייל סירבה לבקשה ב-1992, מפאת עקרון האחידות. המשפחה פנתה לבג"ץ באותה השנה, אך גם שם נדחתה. השופט יעקב מלץ קבע אז כי "בית עלמין אזרחי הוא מקום קדוש למשפחות הנפטרים. בית עלמין צבאי הוא בעיניי הרבה יותר מזה, זהו מקום קדוש לעם ולמדינה. החללים הטמונים בו אינם רק יקיריהם של המשפחות, אלא גם יקירי העם כולו והמדינה כולה. הוא נושא לא רק לכאבן של המשפחות, אלא לכאבו של העם כולו, וככזה הינו במידה רבה אתר היסטורי. אין תימה אפוא שהמועצה כל כך חרדה לצביונו האחיד והשוויוני".

לדברי ראש הקתדרה ללימודי תולדות הקרן הקיימת לישראל באוניברסיטת בר אילן, פרופ' יוסי כץ, "מה שקרה במצבה הצבאית הוא שיקוף של החברה הישראלית, שהיתה חברה ששמה את הדגש על הקולקטיב, על השוויון, ועל הסולידריות. לכן חלקות שנות ה-50, ה-60, ה-70 וה-80 דומות למסדר צבאי. זאת, לעומת שנות ה-90. הרב-תרבותיות, ההפרטה, הגלובליזציה והעליות שמגיעות לארץ הפכו את החברה הישראלית לכזו ששמה את הדגש על האינדיבידואל".

"בית הקברות לא מבטא את רצון הנופל, אלא את רצון המנציח", ממשיך כץ. "יש ביטוי של חז"ל שקורא לבית הקברות ‘בית החיים' וכך הוא: השתקפות של החיים, השתקפות של מוטיבציות, רצונות ותפיסות של האנשים החיים", הוא אומר. "החוק במובן הזה לא תוקן, ואפשר לומר שהוא לא תואם את המציאות הקיימת היום בבית הקברות. אם באמת ימשיכו לשמור על הכרית, שהיא מבטאת את הדבר הלאומי - דיינו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו