בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום העצמאות ה-64

לאף אחד כבר לא אכפת מהמטס

"מה נעשה, נגיד למטוסים שלום?", אמרו שתי משתזפות, וגם יוסוף מאוכזב: "למה רק 4?". מי שהצילו את הגאווה הלאומית היו דווקא הפועלים הזרים

57תגובות

המפגן האווירי של יום העצמאות השנה היה צנוע מבדרך כלל וטוב שכך. נותר רק לקוות שחיל האוויר לא ישתמש בדלק שנחסך לשטויות גדולות יותר. אולי בגלל האכזבה מהתעלמות הממשלה מהבעיות החברתיות, בתל אביב התנוססו ב-2012 הרבה פחות דגלי ישראל במרפסות. גם מוכר הדגלים באלנבי דיווח שהמכירות ירדו. כמעט לא באו עם דגלים לחוף. היה אדם עם פטיש יום עצמאות אדיר ומנופח, אבל הוא היה סיני. אפשר לומר כי האנשים שהכי לקחו ברצינות את המטס היו הפועלים הזרים. דנדי, גבר ניגרי, סיפר בהתרגשות: "כולם אמרו שיש אקרובטיקה. לפני שנה איחרתי, אז השנה אני כאן מתשע".

הייתי במצב רוח שלילי בגלל טלפון שקיבלתי ערב קודם, ביום העצמאות, מאנשי זוכרות הנצורים במשרד על ידי המשטרה. אבל האווירה בסך הכול היתה נעימה והצופים היו נחמדים, בעיקר מבוגרים שהמטס נותן להם תחושה טובה. כל ספסלי הים היו מלאים, והחוף היה עמוס.

בינתיים המטס לא מתחיל. "אנחנו לא הצבא השוויצרי", לועג מישהו. ובדיוק, מגיעים המטוסים הראשונים ועפים במופע מרהיב. בין ההמון, אני עובר ליד שתי בנות שמשתזפות בעיניים עצומות כאילו אין מטס. אני מעיר שעליהן לכבד את הטקס. "מה אתה רוצה, שאגיד להם שלום?", הן אומרות, מנופפות בלעג ושבות להשתזף אדישות.

אי-אף-פי

גם אתם התאכזבתם מהמטס? ספרו לנו בפייסבוק

יותר מכל החוף נלהבו מהעסק שתי ילדות מתוקות שקיפצו עם חולצות פו הדב וצווחו "אווירון, אווירון". אחר כך הן דיברו צרפתית. אני שואל את לולה, חברתן בת הארבע שלבושה במגבת הלו קיטי עצומה, למה באים המטוסים בעצם. "זה כי יש אנשים רוצים ללכת לאנגליה ואיפושהו אחר", היא מסבירה.

שוטר עם תג "מחלקת מבצעים" מגיע לחוף בחזה נפוח וגונב את ההצגה. הוא מתלונן על כך שהשנה המטס עלוב: "זה ממש מטוסי ריסוס. אם לא יגיעו עוד מטוסים, אני סוגר את הים, נגמר. אני מעלה את הרמטכ"ל על הקו שיביא אפאצ'ים. חייב שיהיו עוד מטוסים". בגלל המדים שלו, פונים אליו אנשים ושואלים שאלות. הוא עונה בידענות ואדיבות אף שהוא לא ממש יודע. אחד מהם מוחה שאין כרוז שאומר את סוגי המטוסים במפגן. "לי מספיק מפגן הביקיני", אומר השוטר ונותן לי צ'פחה כבעל סוד ותיק, "התגרשתי לפני כמה ימים". חבר חדש.

על קו הים עומדת מור בחולצת דיוויד בואי. היא מספרת שלא יצאה ביום העצמאות כי חברים מחרימים את החג, אבל החליטה לבוא לכאן. "הם בכלל מחרימים מסיבות המוניות. לדעתי יש פה משהו דווקא מצחיק", היא אומרת ומצביעה על ילדים שקוברים זה את זה בבוץ.

אני מבחין שהילדים בבוץ מדברים ערבית. שמם יוסוף ומוסטפה וגם הם מאוכזבים: "מה זה רק ארבעה מטוסים? צריך מיליון". סבתם גם היא כועסת: "צריך להראות לכל העולם למה אנחנו מסוגלים. פעם בשנה צריך את זה". אני שואל אם לא עדיף להשקיע ברווחה ובחינוך. "אנחנו מחכים לזה כל השנה", היא עונה. "שיהיה גם וגם".

ואז מטוסי הקרב מגיעים. "זה המטוס הכי חזק בעולם ויש עליו את הטילים הכי חזקים. ככה יוצאים לקרב", אומר אב לבנו. אבל זה מעדיף לשחק עם משאית. "תסתכל, המטוסים חמושים", אומר האבא, אך לא מעורר עניין אצל הבוגד הקטן.

לחוף הגיעו גם עזריקם לוי ופרלמנט של חבריו. לוי היה דפס של העולם הזה ושל בטאונים קומוניסטיים, אבל הוא מתנגד לקומוניזם. "זה בזבוז דלק המטס, אבל אי אפשר למנוע דברים שנעשים באגואיזם. אין מה לעשות. כולם תמיד יהיו מושחתים וגנבים. זה נורמלי. אומרים שהמטס נותן גאווה לאומית. אז נלהבים לחצי שעה ואז חוזרים ליום יום המסכן. אבל אני בעד".

למעלה, מתחילה חגיגה עם דגלים. מדובר בכנסייה של עובדים זרים אפריקאים ששרים 'הבאנו שלום עליכם' עם כ' דגושה. "חבל על הזמן, יש קומץ שעוד אוהב אותנו", אומרת אשה מתוכשטת. למעלה, אני פוגש את דנדי, ידידי הניגרי, והוא קצת מאוכזב מהיכולות הישראליות: "אני רוצה עוד, למה כל כך מעט מטוסים?", הוא שואל. מאחוריו, בכל הרעש, הומלס שוכב, ראשו על הפטוניות הצבעוניות ששתלה העירייה, אולי גוסס, אולי שיכור. איש לא מבחין בו בהמולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו