בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דו"ח: לנשים בדואיות אין מספיק אפשרויות להתלונן על אלימות במשפחה

לפי סקר של עמותת "איתך-מעאכי", 65% מהנסקרות לא הגישו תלונה בשל היעדר נגישות לתחנת משטרה, חוסר תמיכה מצד משפחתן ואי אמון במערכות המדינה

4תגובות

נשים מקרב הקהילה הבדואית בנגב שמחליטות לשבור את מחסום השתיקה ולהתלונן נגד בן משפחה אלים, לרבות בן זוג, נתקלות במחסומים רבים שלרוב מונעים מהן להגיש תלונה ולהמשיך לספוג את האלימות. כך עולה מדו"ח מיוחד שבוחן את תופעת האלימות במשפחה בקרב נשים ערביות בדואיות בנגב של עמותת "איתך-מעאכי" – משפטניות למען צדק חברתי". הדו"ח הוצג היום (שני) במסגרת דיון מיוחד של הוועדה לקידום מעמד האשה. הדו"ח התבסס על מחקר שנערך בקרב 2,000 נשים שפנו למרכזי סיוע והתלוננו על אלימות פיזית ונפשית קשה.

על פי הדו"ח, שכתבה עו"ד אנסאף אבו שארב, המתגוררת באחד הכפרים הלא מוכרים בנגב, נשים בדואיות רבות אינן מודעות כלל לקיומו של החוק ולהגנות אותן הוא מעניק. גם כאלה המכירות את הזכויות המוקנות להן בחוק, נמנעות מלעשות בו שימוש משום החשש שהצו לא ייאכף ועל כן יעמיד אותן בסכנה נוספת.

אחת הסוגיות שעלו היא היעדר תחנות משטרה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, כך שממילא אין לנשים הנפגעות נגישות לתחנות בהן הן יכולות להגיש תלונה. 35% מהנשים שנסקרו בדו"ח הגישו תלונה נגד התוקף, לרוב לאחר אירועי אלימות רבים. בניגוד לאיהן, 65% מהנסקרות בדו"ח לא הגישו תלונה במשטרה בשל היעדר נגישות לתחנת משטרה, היעדר תמיכה לכך מצד משפחתן ומשום אי אמון במערכות המדינה השונות. עוד נטען כי 61% מהנשים שנסקרו במחקר סיפרו כי פנו לסיוע של שירותי הרווחה, אך דיווחו על אי שביעות רצון מהיעדר הסיוע והיעדר מענה הולם מצד שירותים אלה. יש להדגיש כי במרכזים למניעת אלימות קיים חסר בכוח אדם אשר מותאם לנשים בדואיות ולתרבותן, או אפילו מספיק דוברי ערבית.

רק בשנת 2005 הוקם המרכז לשלום המשפחה הבדואית למניעת אלימות, תחת חסות עמותת ואחה בנגב. סך כל הנשים שהופנו למרכז זה (ואחה) היו כ-80 בשנה. המרכז ממוקם בבאר שבע, הרחק ממיקומן של הנשים. במרכז הועסקה עובדת סוציאלית יהודייה, שאינה דוברת ערבית. כמו כן, בראש המרכז עמד שייח בדואי, ואין זה פלא כי המרכז אימץ פתרונות שהולמים את התרבות הבדואית ואת המסורת, שאינה מכירה לרוב בעצמאותן וזכויותיהן של הנשים. כמו כן, לא התקיים מעקב ביחס לנשים הבדואיות.

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה כי המשרד מפעיל מספר מענים לטיפול בנשים בדואיות נפגעות אלימות. "כיום קיימים מספר מענים בנגב", נאמר בתגובת המשרד, "הנשים מקבלות מענה על מצוקתן מעובדי שירותי הרווחה בישובים הבדואים. עובדים אלה הם יהודים ובדואים, רובם דוברי ערבית. עובדים אלה מהווים כתובת למצוקה הכלכלית והנפשית של המשפחות. בנוסף קיימים שני מרכזים המיועדים לטיפול בבעיות האלימות בחברה הבדואית. עובדות המרכזים מגיעות למקום הישוב ועובדת עם הנשים בשיתוף עם עובדי הרווחה ועם עובדי מערכת הבריאות. קיים מרכז נוסף למניעת אלימות המיועד למשפחות בדואיות בנגב. מענה נוסף לצורך הגנה מיידית על הנשים הוא המקלט לנשים מוכות הנמצא בדרום".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו