בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סגירת קיקה

להסתכל עליהם ולראות אותנו

עובדי קיקה התחילו עם תקווה גדולה ועכשיו גילו שהבוסים לא עונים לטלפון, שגנבו להם את המדינה; יום במחאה שלא הופכת את היאוש ליותר נוח

24תגובות

קשה שלא להזדהות עם כאב עובדי חנות הרהיטים קיקה בנתניה שיושבים מיואשים מתחת ללוגו הענק של החברה שבה עבדו בחודשים האחרונים. אין הבדל גדול בין עובדי קיקה המרומים לבינינו הישראלים שגילינו בקיץ האחרון שגנבו לנו את המדינה - התחלנו עם תקווה גדולה, ועכשיו הבוסים לא עונים לטלפון ונותר לנו רק להביט בלוגו מנצנץ כמה מטרים מעלינו, חזון אוסטרי מקרטע. מה נשאר לעשות? לצעוק על המאבטחים, עובדי קבלן נואשים לא פחות. כולנו עובדי קיקה.

יותר מהכול נגעה ללב עובדת בשם רויטל בחולצה סגולה שעל אף הסגירה באישון לילה, בלי לשלם משכורות ועל אף הבאת המאבטחים, המשיכה להגן בחרוף נפש על המנכ"ל צביקה גולדנברג. היא התעקשה, "צביקה הוא עדיין אבא של כולנו".

הגעתי כבר כשהתקשורת הלכה. כמו שאנחנו נלהבים כשמגיע מותג מחו"ל, אנחנו נהנים לראות גופה שכולם בועטים בה. אבל בשביל העובדים זה לא אייטם לוהט, אלא חיים אפורים שהופכים בין לילה שחורים. העובדים עברו משלב התדהמה והכעס של הבוקר לשלב הציניות והלעג, הצד השני של האבל. על המדרכות פזורים בקבוקי מים מינרלים ועיתונים. ומן השמשה מתחת למילה KIKA תלה מישהו נייר עם המילה 'KAKA' כתובה בעט.

נמרוד גליקמן

יפה שדה ממחלקת טקסטיל פוסעת ליד קרטונים חצי ריקים של עוגיות ריבה מרוקאיות ומספרת ש"קבעתי בחמש וחצי לדבר בגלי צה"ל אבל מה זה ייתן, קיבינימט? אין משכורת, אין כלום, ועכשיו עם שכר המינימום שקיבלנו רוצים שניקח עורכי-דין. תראה את החנות היפה הזו. דבר כזה גדול והוא הולך לדחפורים והכול בבום". אני אומר לה שהיו הרבה פרסומים על כך שהעסק לא מצליח, שהקדימו את הנפילה והיא אומרת "היה קצת דליל, אבל לא חשבנו שיסגרו. המנכ"ל עשה לנו בית ספר, איך שהוא סגר את המפעל ושם שומרים".

יפה מפנה אותי לרפאל לוגסי, "הוא ידבר איתך הכי טוב", היא אומרת, אבל גם הוא מתראיין מהבוקר, ובשעה שאני כבר מגיע, הוא מבין שמהתקשורת לא ייצא כלום. לוגסי הוא עובד מאוד רגשי, שנע בין דכדוך לאופוריה של לשרוף את המועדון. "אנחנו ישנים כאן עד שנקבל את הכסף, נתקדם ונצליח", הוא מכריז. "הולכים למלחמה וכמו בצבא - תמיד ננצח. היום בערב כל אחד ייקח עגלה ונסגור את הכביש לנתניה".

אל רפאל מגיע בחור מזוקן ומתחיל לתת לו עצות. הבחור אומר שיש לו ניסיון ומזדהה כקשור לסניף מפלגת העבודה בנתניה. בשלב הזה, העובדים מוכנים לקבל עצות ותמיכה מכל אחד. "בשעה שמונה תהיה פה הפגנה טירוף", מבטיח רפאל. "אתה חייב להביא לפה אנשים בקליבר גבוה", מייעץ הבחור המזוקן. אחר כך, בצד, ישאל את הבחור עם הזקן פעיל אחר אם זה בסדר לבוא להפגנה עם חולצות המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה.

באזור אחר מתפתח ויכוח בין רויטל שתומכת במנכ"ל לשאר העובדים. "מבחינתי המנכ"ל איתנו", היא מתעקשת. "אז איפה הוא נעלם? למה הוא לא פה? שייתן לנו לאכול אצלו בבית", אומר אחד העובדים.

"המנכ"ל שכיר כמוך. המנכ"ל איתך", עומדת רויטל על שלה, כאילו שמו הטוב של המנכ"ל הוא העניין כאן, ולא העובדים שלא קיבלו משכורות חודשיים. "והכי חשוב, בהפגנה אסור להגיד משהו נגד קיקה. אנחנו קיקה, קיקה שלנו, אני לא רוצה לשמוע מילה נגד קיקה. זה מקום יפהפה".

מאחורה, הקימה ההסתדרות שני דוכני החתמה. 150 עובדים מתוך 230 שעבדו בקיקה כבר חתמו, לדברי הבחור מההסתדרות. אבל נראה שהעובדים מתפזרים ואין איש ליד הדוכנים. מדי פעם מגיעים למתחם אנשים שסתם רוצים לקנות רהיטים. "בואו תתנו להם שירות", אומרת בסרקסטיות איריס טייב, סגנית מנהל החנות שהפכה לפה של העובדים. ואז חוזרת למציאות: "אני פשוט מתביישת".

הזוג שהגיע לקנות רהיטים הם אורי ועירית, כבני 60 מתל אביב. הם יצאו מהאוטו והחלו ללכת לחנות ואז העובדים הסבירו להם מה קורה. "קנינו בקיקה בגרמניה ורצינו סוף סוף לראות איך החנות פה, לא ידענו שהיא נסגרה", הם אומרים לי. הצעתי להם ללכת לאיקאה. "אנחנו לא נוגעים באיקאה, נלך כבר לים של נתניה אם אנחנו פה". הם עונים. "ידעתי, ראיתי משטרה, ידעתי שיש בלגן", אומר אורי לאשתו כשהם חוזרים מהחנות למכונית הממוזגת.

עידית, מנהלת מחלקת כלי בית, מרגישה רע כפליים: גם כשכירה וגם כמנהלת לעובדים שלא קיבלו שכר. "זו הרגשה רעה מאוד. יש עובדים שאני אחראית להם, ספקים ולקוחות". אני מנסה להחזיר אותה להסתערות ביום הפתיחה, אם חשבה אז שתגמור ברחבה על המדרכה. "ישראל עם עדרי. כשיש הסתערות, כולם מסתערים. אבל בטח לא ציפיתי לדבר כזה. בחודשים האחרונים כולם הרגישו סימנים באוויר, אבל קיווינו לטוב".

אחת התומכות היא ה' בעלת הציפורניים המרשימות, חלקן עם פסים ירקרקים וחלקן עם זכוכיות זעירות דמויות יהלומים. ה', שעבדה בזמנו באיקאה, נטשה את קיקה לפני ארבעה חודשים ומאז היא לא עובדת, אבל הגיעה להזדהות ויושבת עם העובדים על המדרכה. "זה כואב, היא אומרת אבל ציפית את זה מהיום הראשון. היתה בעיה קשה של ניהול. אבל קיקה היא משפחה, גם אם אני לא עבדתי בסגירה".

אני הולך אל מאבטחי חברת כוח האדם שנשכרו לשמור על המקום מהעובדים שהמקום היה להם בית בחודשים האחרונים ועכשיו שומרים עליו מפניהם. "בהתחלה עשו בלגן וניסו להיכנס", אחד מהמאבטחים אומר לי. "אבל עכשיו אני מת משעמום". אני אומר לו שתהיה הפגנה בשמונה בערב. "עד שמונה אני כבר הולך, חבל", הוא אומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו