בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולנו עובדי קבלן

3תגובות

קשה לא להזדהות עם כאב עובדי חנות הרהיטים קיקה בנתניה, שיושבים מיואשים מתחת ללוגו הענק של החברה שבה עבדו בחודשים האחרונים. מה ההבדל הגדול בין עובדי קיקה המרומים ובינינו הישראלים שגילינו בקיץ האחרון שגנבו לנו את המדינה - התחלנו עם תקווה גדולה, ועכשיו הבוסים לא עונים לטלפון. מה נשאר לעשות? לצעוק על המאבטחים, עובדי קבלן נואשים לא פחות.

הגעתי כבר כשהתקשורת הלכה. כמו שאנחנו נלהבים כשמגיע מותג מחו"ל, אנחנו נהנים לראות גופה שכולם בועטים בה. אבל בשביל העובדים זה לא אייטם לוהט, אלא חיים אפורים שהופכים בן לילה שחורים. יותר מהכול נגעה ללב העובדת רויטל, שעל אף הסגירה באישון לילה, בלי לשלם משכורות ועל אף הבאת המאבטחים, המשיכה להגן על המנכ"ל צביקה גולדנברג. היא התעקשה, "צביקה הוא עדיין אבא של כולנו".

על המדרכות פזורים בקבוקי מים מינרליים ועיתונים, ומן השמשה מתחת למלה KIKA תלה מישהו נייר עם המילה 'KAKA' כתובה בעט. יפה שדה ממחלקת טקסטיל פוסעת ליד קרטונים חצי-ריקים של עוגיות ריבה מרוקאיות ומספרת: "קבעתי לדבר בערב בגלי צה"ל אבל מה זה ייתן? אין משכורת, אין כלום, ועכשיו עם השכר מינימום שקיבלנו רוצים שניקח עורכי-דין". אני אומר לה שהיו הרבה פרסומים על שהעסק לא מצליח, שהקדימו את הנפילה, אך היא אומרת "היה קצת דליל, אבל לא חשבנו שיסגרו. המנכ"ל עשה לנו בית ספר, איך שהוא סגר את המפעל ושם שומרים".

יפה מפנה אותי לרפאל לוגסי, "הוא ידבר אתך הכי טוב", היא אומרת, אבל גם הוא מתראיין מהבוקר, ובשעה שאני כבר מגיע, הוא מבין שמהתקשורת לא ייצא כלום. "הולכים למלחמה וכמו בצבא, תמיד ננצח", הוא מכריז, "בשעה שמונה תהיה פה הפגנה טירוף". באזור אחר מתפתח ויכוח בין רויטל שתומכת במנכ"ל לשאר העובדים. "איפה הוא נעלם? למה הוא לא פה?", אומר אחד העובדים. "המנכ"ל שכיר כמוך. המנכ"ל אתך", עומדת רויטל על שלה, כאילו שמו הטוב של המנכ"ל הוא העניין כאן ולא העובדים שלא קיבלו משכורות חודשיים. "והכי חשוב, בהפגנה אסור להגיד משהו נגד קיקה. אנחנו קיקה, קיקה שלנו. זה מקום יפהפה".

במקום עבדו ישראלים רבים ממוצא אתיופי שגרים בנתניה, והם נעמדים בצד, מעט נוגים, בחבורה משלהם. "הרגשתי הלם טוטלי, על הפנים, זוועה", אמר צרנט, מחסנאי שנמצא במקום מההקמה. מאחור, הקימה ההסתדרות שני דוכני החתמה, ולדברי הבחור מההסתדרות הרבה מהעובדים כבר חתמו.

מדי פעם מגיעים אנשים שסתם רוצים לקנות רהיטים. "בואו תתנו להם שירות", אומרת בסרקסטיות איריס טייב, סגנית מנהל החנות שהפכה לפה של העובדים, ואז חוזרת למציאות: "אני פשוט מתביישת".

אני הולך אל מאבטחי חברת כח האדם שנשכרו לשמור על המקום מהעובדים שהמקום היה להם בית בחודשים האחרונים ועכשיו שומרים עליו מפניהם. "בהתחלה עשו בלגן וניסו להיכנס", אחד מהמאבטחים אומר לי. "אבל עכשיו אני מת משעמום". אני אומר לו שתהיה הפגנה בשמונה בערב. "עד שמונה אני כבר הולך, חבל", הוא אומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו